Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > פסקי דין > דיני עבודה > שטוב נ. עירית מגדל העמק
ע"ע 748/06 שטוב נ' עיריית מגדל העמק

ע"ע 748/06

 

עו"ד רפאל שטוב

נ ג ד

1. עיריית מגדל העמק

2. הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר

 

בית הדין הארצי לעבודה

[25.04.2007]

 

בפני: השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד, השופטת לאה גליקסמן

 נציג עובדים, מר אבישי ספיר נציג מעבידים,מר הלל דודאי

 

בשם משיבה 1 - עו"ד קרן אבידן

בשם משיבה 2 - עו"ד דניאל גולדברג

 

פסק דין

 

השופטת נילי ארד

 

1.    בית הדין האזורי בנצרת (השופטת שפר ורד ונציגי ציבור מר בן יוסף גבעתי ומר גנאים מוחמד ; עב' 1710/04, בשא 3219/04) דחה על הסף מרבית רכיבי התביעה שכנגד שהגיש המערער כנגד המשיבים, נוכח קיומו של מעשה בית דין. כנגד החלטתו זו מכוון הערעור שלפנינו. הדיון בערעור נעשה על פי סיכומים בכתב שהגישו הצדדים וכלל החומר שהובא לפנינו.

 

ההליך הראשון

 

התובענה ופסק הדין בבית הדין האזורי

 

2.    שנים רבות שימש עו"ד שטוב (להלן: המערער) יועץ משפטי לעיריית מגדל העמק (המשיבה 1 - להלן: העירייה). בין העירייה לבין המערער התנהלו מגעים לחתימה על הסכם פרישה. משנודע לממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (המשיב 2; להלן: הממונה) אודות הסכם הפרישה ותנאיו, התערב בתוכן ההסכם והורה לצדדים לתקנו על פי הנחיותיו. במכתב מיום 19.8.1999 הודיע הממונה לראש העירייה, כי בהחלטות קודמות מטעם הממונה לא עמדו בפניו "מלוא העובדות הצריכות לעניין". על כן, החליט הממונה "לעיין מחדש בהחלטות הממונה על השכר הנ"ל בהתאם לתוצאות בדיקה של מעמדו של עו"ד שטוב ביחסיו עם העירייה". הוסיף הממונה וקבע כי "גובה התשלום המותר בתקופת הבדיקה ועד שתתקבל החלטה בשאלת מעמדו של עו"ד שטוב, הוא מחצית הסכומים שאושרו לתשלום לעו"ד שטוב על פי החלטת הממונה על השכר מיום 10.12.98 ו- 2.2.99, זאת לאור העובדה שאם התקיימו בין עו"ד שטוב לבין העירייה יחסי עובד ומעביד, הרי שלאור הפרקטיקה הפרטית שעו"ד שטוב ניהל, לא היה היקף המשרה של מר שטוב יכול לעלות על מחצית על פי חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו - 1975". נוכח הוראות הממונה, הודיע המערער כי הוא מסרב לפרוש מעבודתו בעירייה. העירייה מצידה נקטה בהליכים להפסקת ההתקשרות עימו.

 

3.    בעקבות הפסקת ההתקשרות עמו, הגיש המערער תביעה נגד העירייה בה עתר לצו מניעה זמני כנגד פיטוריו והוסיף ועתר, בתביעה העיקרית שהגיש, לסעדים אלה: הצהרה לפיה הפסקת העסקתו נעשתה שלא כדין; כי הפסקת העסקתו בטלה ויחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים לחול; כי הוא זכאי לתשלום מלוא שכרו ולתנאים נוספים לרבות פיצויים בגין עגמת נפש; לחלופין, עתר להצהרה בדבר זכאותו לגמלה חודשית בשיעור 70% משכר נבחרים, לתשלום פדיון ימי מחלה וימי חופשה שנצברו לזכותו, למענק פרישה ולזכויות נוספות על פי הסכמים שנחתמו עמו; לחלופי חלופין, תבע פיצוי על הפרת ההסכמים עמו; פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת שכר. לדיון התייצב היועץ המשפטי לממשלה, אשר ייצג עת עמדתו של הממונה על השכר.

בית הדין האזורי (השופט הראשי חיים סומך, נציג עובדים סאלחה סאלח ונציגת מעבידים ציפורה נטל; עב 99/ 001662) פסק כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין העירייה לבין המערער וכי על העירייה לשלם למערער פנסיה בשיעור כפול מזה שקבע הממונה על השכר. יתר תביעותיו של המערער נדחו.

 

פסק הדין בערעור הראשון

 

4.    בדיון שהתקיים בפני בית דין זה בערעוריהם של הצדדים על פסק דינו של בית הדין האזורי (עע 1260/01, עע 1322/01, עע 1342/01) חזר המערער על טענתו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין העירייה; בהתייחס להפסקת ההתקשרות עם העירייה, טען המערער, כי יש לקבוע שחזר בו מפרישתו מעבודתו בעירייה. זאת, בשל סירובו של הממונה לאשר את הסכם הפרישה שנחתם עימו, ונוכח הוראתו של הממונה לביטול הוראות בהסכם הפרישה שנחתם בין המערער לעירייה.

על רקע נסיבות המקרה נקבע בפסק הדין שבערעור, כי המערער היה עובד העירייה ולא קבלן עצמאי, וכי היקף העסקתו כיועץ משפטי לעירייה לא עלה על חצי משרה. זאת, בין היתר, מטעמים אלה: בד בבד עם עבודתו כיועץ משפטי לעירייה ניהל המערער משרד פרטי לעריכת דין בחיפה ובירושלים; מדו"חות היעדרות מישיבות המועצה מאז כינונה בדצמבר 1993 הוברר, כי "מבקר העירייה וחברי מועצת העיר התרשמו ששטוב מגיע לעירייה פעם בשבוע למשך שעתיים, בשעות אחר הצהרים, ואף זאת לא באופן קבוע וסדיר"; לפי הוראת סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו-1975 אין ניתן להתיר עבודה פרטית לעובד עירייה, אלא אם הוא מועסק בחצי משרה בלבד. לפיכך, נקבע, כי "צדק הממונה על השכר משלא אישר למערער גימלה המחושבת על פי היקף העולה על חצי משרה" וכי בית הדין האזורי שגה בהתערבותו בהחלטת הממונה, כאמור.

תוצאת פסק הדין שבערעור הייתה זו: התקבל ערעור היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית היקף משרתו של המערער ונקבע כי גמלתו של שטוב "תחושב בהתאם להחלטה המתוקנת של הממונה, דהיינו - על פי היקף של חצי משרה". בנוסף נקבע, כי "בהינתן כל האמור לעיל לא היה המקום לקבל את שאר תביעותיו של שטוב" (להלן: פסק הדין בערעור הראשון).

עתירה שהגיש המערער לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק על פסק הדין בערעור, נדחתה ביום 30.12.03 לאחר שהמערער חזר בו מעתירתו נוכח הערות בית המשפט (בג"ץ 4724/03).

 

ההליך השני

 

התובענה בבית הדין האזורי

 

5.    לאחר הדברים האלה, ובהסתמך על פסק הדין בערעור הראשון הגישה העירייה תביעה נגד המערער, בבית הדין האזורי בנצרת, להשבת מחצית הסכומים ששולמו לו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. בתביעתה טענה העירייה, כי המערער קיבל שכר וזכויות נלוות בשיעור של משרה מלאה, ונוכח פסיקתו של בית דין זה, כי העסקתו בעירייה עמדה על מחצית המשרה בלבד, יש לחייב את המערער בהשבת הכספים ששולמו לו מעבר להיקף של חצי משרה.

המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד שהמשיבים לה היו העירייה והממונה על השכר, תוך שעתר לסעדים אלה: "לחייבה לגרום כי ייערך בירור בפני הממונה על השכר ו/או בפני בעל סמכות כדין, בדבר זכויותיו ובדבר היקף משרתו ו/או אחוזי גמלתו של התובע ולשלם בהתאם"; "להצהיר כי על העירייה לשלם לתובע את מלוא זכויותיו שע"פ ההסכמים (זכויות שלא נפסלו ע"י הממונה). מלוא המידע מצוי ביד העיריה"; "לשלם פיצויי פיטורין בצרוף פיצויי הלנה ו/או הצמדה בגין מחצית המשרה ממנה פוטר התובע עקב פסה"ד של ביה"ד הארצי. מן הדין לקבוע, בנסיבות הענין וכנהוג בעיריה, פיצויים לפי 200% ולמיצער לפי 150% (סך הקרן לפי 100% הוא 300.000 ש"ח)"; "לשלם לתובע את כל זכויותיו שע"פ החוזים, כולל גימלת 4% וזאת לאלתר ו/או לאחר בדיקת הממונה על השכר כנדרש בכתב התביעה"; להצהיר כי על הנתבעים לבדוק את אפשרות העלאת הגימלה מעבר ל-2% לשנה (כאמור במכתב הממונה)"; "לחייב את העיריה לשלם לתובע פדיון 65 ימי חופשה ע"פ השכר האחרון שהתובע זכאי לו"; "לחייב את העירייה להעביר ו/או לשחרר לתובע את הכספים שהופרשו עבורו ... בסך של כ- 160,000 ש"ח בצרוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה".

 

החלטת בית הדין האזורי

 

6.    בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיבים ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המערער, ככל שנגעה לממונה על השכר. כמו כן דחה בהחלטתו את מרבית התביעה שכנגד ככל שכוונה נגד העירייה, למעט ברכיבי התביעה לפדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 65 ימי עבודה, ושחרור הכספים שהופרשו לבנק הבינלאומי הראשון, עבור המערער. טעמיו של בית הדין האזורי היו אלה:

·  "בית הדין הארצי דן בשאלת היקף משרתו של עו"ד שטוב והכריע בה, בקבעו שעמדה על היקף של מחצית המשרה, תוך שהוא מאמץ עמדת הממונה על השכר בעניין זה, לאחר שבחן אותה על כל היבטיה וראה אותה כנכונה וסבירה";

·  "בית הדין הארצי נדרש בהרחבה לסוגיית היקף משרתו של עו"ד שטוב, דן בה, וקבע לגביה ממצאים פוזיטיביים חד משמעיים";

·  נוכח מסקנתו זו קבע בית הדין האזורי כי לפי תקנה 110 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991 "גם אם בית הדין האזורי לא נדרש בהרחבה לשאלת היקף המשרה, ומשבחר בית הדין הארצי לתת לה את הדעת לאור הראיות שנפרשו בפניו ולהשתית עליה הכרעותיו בערעור - יש לראות קביעותיו בעניין זה כחלק ממעשה בית הדין שמקימות הכרעותיו";

·  אין מקום "למכלול הטענות שטען עו"ד שטוב לעניין הפגיעה בזכות הטיעון שלו בהקשר זה, או לעובדה שלא ניתן לו יומו בפני בית הדין הארצי, והזדמנותו לטעון טענות אלה מוצתה";

·  פסק הדין בערעור הראשון יוצר מעשה בית דין בסוגיית היקף משרתו של המערער. משכך, מנוע המערער מלטעון לסעדים כספיים הנובעים מעבודה בהיקף של משרה מלאה;

·  בנסיבות אלה, נדחו על הסף רכיבי התביעה שכנגד שעניינם בדרישה לחייב את הממונה לערוך בירור נוסף וכל רכיבי התביעה כנגד הממונה והעירייה המושתתים על הטענה לפיה המערער עבד בהיקף של משרה מלאה, ושהוכרע בעניינם במסגרת פסק דינו של בית דין זה בהליך הקודם.

·  המערער חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למדינה בסך 3000 ש"ח.

 

הערעור

 

7.    ערעור זה מכוון כנגד החלטתו של בית הדין האזורי בהליך השני (להלן: ההחלטה), ועיקרו בטענת המערער לפיה, עניין היקף משרתו, על כל הזכויות הנובעות מכך, לא נבדק על ידי הממונה על השכר ולא נדון בהליך הראשון.

בערעורו, חזר המערער על טענותיו בבית הדין האזורי, תוך שגולל בהרחבה את מסכת ההליכים המשפטיים בין הצדדים. בין היתר טען כך: החלטת הממונה על השכר מיום 19.8.99 היא החלטה זמנית, שתוקפה לתקופת הבדיקה בדבר מעמדו של המערער כעובד; משהממונה לא ערך כל בדיקה בשאלת היקף משרתו, אין ניתן לייחס לבית דין זה אישור עמדת הממונה וקביעת ממצאים בסוגיה זו. שכן הממונה בהחלטתו קבע שיעור של מחצית הגמלה רק "לתקופת הבדיקה" ו"בדיקה כזו עדיין לא באה לעולם"; על כן, אין "להעניק גושפנקא להחלטות הניתנות ע"י הממונה מבלי שהממונה יזמן את הצד הנפגע ומבלי שהממונה ידון עמו בשאלות העובדתיות"; בין הצדדים "מעולם לא נעשה בירור כלשהו ביחס להיקף המשרה של המערער"; קביעות בית דין זה בהליך הקודם אינן יוצרות מעשה בית דין, שכן בהליך הראשון לא הועמדה פלוגתא בדבר היקף משרתו; "אם העיריה, הממונה על השכר, וביה"ד האזורי לא קיימו דיון כלשהו בשאלת "היקף המשרה" אין בידי בית הדין הארצי לפסוק ולקבוע, באופן מוחלט שהמערער עבד בהיקף של חצי משרה; "בית הדין לא קבע, ע"פ החלטת הממונה, כי המערער לא עבד יותר מ- 1/2 משרה. ביה"ד רק קבע, כי בשלב זה, המערער לא היה יכול לעבוד כשכיר יותר ממחצית המשרה שכן "החוק מונע זאת". ביה"ד לא ביטל ולא דחה את הטענה כי המערער עבד בפועל יותר ממחצית המשרה וביה"ד לא דחה, כמובן, את זכות המערער לשכר בגין עבודה שבוצעה בפועל"; יש לחייב את העירייה לשלם לו פיצויי פיטורים בגין מחצית משרה ממנה "פוטר" עקב פסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון;

הוסיף המערער וטען כי לא נוצר השתק פלוגתא, וזאת מטעמים אלה: שאלת היקף המשרה של המערער לא נדונה בהליך הראשון ולא ניתנה לו הזדמנות לטעון בסוגיה זו; עילת התביעה שונה וכוללת גם פיצויי פיטורים בגין פיטורים ממחצית משרה; לא היה מקום למחוק התביעה שכנגד על הסף נוכח האפשרות שהמערער יזכה בתביעתו.

 

8.    עיריית מגדל העמק תמכה בהחלטתו של בית הדין האזורי והוסיפה וטענה: כל טענותיו של המערער הועלו בעתירתו לבית דין גבוה לצדק שנדחתה; בית דין זה בחן בפירוט רב את העדויות שהובאו בפניו בנוגע להיקף משרתו של המערער, ובהתאם קבע בית דין זה בפסק דינו בערעור הראשון, כי ממכלול החומר שהובא בפניו עולה שהמערער הועסק בפועל במחצית משרה לכל היותר; בית דין זה לא אישר את החלטת הממונה לעניין זכאות המערער למחצית השכר לתקופה זמנית אלא מדובר בקביעה עקרונית; אין לקבל את טענת המערער כי אין מתקיים השתק פלוגתא שכן כל יסודות השתק הפלוגתא התקיימו. בכלל זה, נדונה טענת היקף משרתו של המערער בהליך הראשון ונקבע ממצא פוזיטיבי בגינה; תביעת המערער הוגשה רק בשל תביעת העירייה נגדו, וכל תכליתה שימוש לרעה בהליך משפטי.

 

9.    הממונה על השכר תמך אף הוא בהחלטת בית הדין האזורי והוסיף וציין: "הסעדים שנתבעו בכתב התביעה שכנגד הם בגדר ניסיון של המערער לפתוח מחדש את המחלוקות הרבות שנדונו והוכרעו בהליכים הקודמים"; "כתב הערעור שהגיש המערער מאשש את מסקנת בית דין קמא לפיה קם מעשה בית דין המונע מן המערער לתבוע את הסעדים שתבע בתביעה שכנגד כנגד הממונה על השכר"; "המערער מגולל בכתב הערעור את כל הטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלה בהליכים הקודמים כנגד העירייה והחלטות הממונה על השכר, כאילו אלה לא נדונו ולא הוכרעו בהליכים הקודמים"; אין ממש בטענות המערער לפיה בהליך הקודם לא נדונה הטענה ש"היקף משרתו של המערער לא יכול היה לעלות על מחצית"; "בניגוד לטענת המערער, במסגרת ההליכים הקודמים נדונה בהרחבה שאלת היקף עבודתו בעירייה והיקף עבודתו הפרטית"; "אין בסיס לטענת המערער לפיה מוטל על הממונה לערוך בירור נוסף כלשהו בעניין היקף משרתו. החלטת הממונה מיום 19.8.99 שיקפה את עמדתו הסופית של הממונה לעניין היקף זכאותו של המערער לקצבת פרישה בהנחה שייקבע כי המערער היה עובד העירייה; עמדת היועץ המשפטי לממשלה בהליכים הקודמים הייתה ברורה למערער, ולפיה ככל שייקבע שהמערער היה עובד העירייה "לא יכול היקף משרתו לעלות על מחצית"; "עמדת היועץ המשפטי לממשלה לעניין היקף משרתו של המערער הועמדה במפורש כפלוגתה בהליכים הקודמים" ובאה לידי ביטוי בכתב ההגנה שהוגש מטעמו; לחלופין, בפסק הדין בערעור הראשון נדרש בית דין זה "... בהרחבה לסוגיית היקף משרתו של המערער וקבע לגביה ממצאים פוזיטיביים וחד משמעיים", ובכך יש "...כדי להקים מעשה בית דין החוסם את המערער מתביעה לסעדים המבוססים על עבודה בהיקף משרה גבוה יותר או לסעדים לחיוב הממונה לערוך בירורים נוספים בנושא"; סוגיית היקף משרתו של המערער מוצתה עד תום בהליכים הקודמים ו"אין לאפשר למערער לפתוח מחדש את כל מסכת ההתדיינויות שנדונה והוכרעה בהליכים הקודמים"; אין לפגוע באינטרס המדינה לסופיות הדיון המשפטי.

 

דיון והכרעה

 

10.  נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לחומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. לפיכך, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף ונבאר.

 

חזית הדיון והשלכותיה

 

11.  תקנה 110 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן: התקנות) הזהה בהוראתה לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 "מאפשרת את התאמת הדיון להתפתחויות שחלו בשלב הערעור, ושיש בהן כדי לשנות את התוצאה של ההליכים שנוהלו בערכאה הראשונה" [ר"ע 711/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אברהם אלגזיר, פ"ד לט(4) 682, 685- 686]. הסמכות ליתן כל החלטה "שצריך היה לתיתה" , כאמור בתקנה 110 לתקנות, נובעת מעצם קיומה של חזית בפני הערכאה הדיונית. וכלל הוא כי "מקום שמוגש ערעור לבית המשפט "נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהיתה קיימת בדרגה הראשונה" [י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) עמ' 814]. עם זאת, "בעלי-הדין אינם קונים זכות כי בית-המשפט ישתמש בנימוקי ערעור שלא נזכרו בכתב-הערעור. המפתח הנוגע להליך המשפטי מצוי בידי בעלי-הדין, והקוד לניהול ההליך נשאב מתוך כתבי-הטענות" [עא 8495/00 מנשה ואביגיל ברזילי נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד נה(4), 721]. לאמור: חזית הדיון נקבעת בהתאם לנטען בכתבי טענות ועל פי התנהלות הצדדים.

ועוד זאת. במילוי חובתו ליתן אותו פסק דין שהדרגה הראשונה חייבת הייתה לתתו, אין בית דין שלערעור מוגבל בנימוקי הערעור שהועלו לפניו בכתב הערעור, אלא יכול לפסוק גם על פי נימוקים שלא הובאו כלל לפניו [עא 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ' יששכר (יצחק) בוחבוט, פ"ד מז(1) 357].

 

12.  בענייננו, באו לכלל ביטוי בהליך הראשון טענות הצדדים, בכתבי בי-דין ובטיעוניהם, בכל הנוגע למעמדו של המערער כ"עובד" ולהיקף משרתו בפועל, כמו גם הטענות בדבר העדר בדיקה מטעם הממונה טרם קביעתו בדבר תשלום מחצית השכר או הגמלה למערער.

בטענותיו בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית הדין האזורי במסגרת ההליך הראשון התייחס המערער בהרחבה לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהפחתת שיעור גמלתו לכדי מחצית. בסיכומי התשובה שהגיש לבית דין זה במסגרת הערעור בהליך הראשון טען המערער לפגמים שנפלו בהחלטות הממונה על השכר "מבלי שנערכה בדיקה עובדתית מספקת" ומבלי שהתערב בתנאים דומים שהוענקו לו קודם לכן, לפי הסכמים קודמים שנחתמו בינו לבין העירייה. בנוסף טען כי אין יסוד להחלטת הממונה לפיה שכרו יעמוד על מחצית השכר הקובע שאושר בהחלטות הקודמות, וכי החלטת הממונה על כך שהיקף משרתו בעירייה אינו יכול לעלות על מחצית, הינה סתמית ואינה מעוגנת בחומר הראיות.

בכתב ההגנה מטעם הממונה בהליך הראשון נטען כי "החלטת הממונה מבוססת על כך שגם אם יתברר שהתובע היה עובד של העירייה, לא היה היקף המשרה שלו יכול לעלות על מחצית לאור הוראות חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי) תשל"ו - 1975, זאת לאור העובדה שהתובע ניהל משרד פרטי לעריכת דין בעת שבה "עבד" בעירייה"; וכי "גם אם התובע היה עובד של העירייה, הרי נוכח העובדה שהתובע ניהל משרד פרטי לעריכת דין, לא ניתן לאשר לו שכר או גמלה על פי העסקה ביותר מחצי משרה..."

 

13.  מסקנת הדברים היא, כי בחזית הדיון בהליך הראשון התבררה לגופה, הטענה בדבר היקף משרתו של המערער, באורח סופי ולא כקביעה זמנית.

ודוק: הסעד ההצהרתי שנתן בית דין זה בפסק הדין הראשון בדבר היקף משרתו של המערער, וכפועל יוצא מכך היקף גמלתו, הינו בגדר סעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש בכתב התביעה של המערער ומטענות הצדדים בדיון בבית הדין האזורי ובבית הדין הארצי במסגרת ההליך הראשון.

אשר על כן, בדין קבע בית הדין האזורי בהחלטתו, כי "גם אם בית הדין האזורי לא נדרש בהרחבה לשאלת היקף המשרה, ומשבחר בית הדין הארצי לתת לה את הדעת לאור הראיות שנפרשו בפניו ולהשתית עליה הכרעותיו בערעור - יש לראות קביעותיו בענין זה כחלק ממעשה בית הדין שמקימות הכרעותיו".

ועוד זאת. קביעתו של בית הדין האזורי בפסק דינו בהליך הראשון, שלא נסתרה, לפיה התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לעירייה, מחייבת נוכח נסיבות המקרה והוראת חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי) תשל"ו - 1975 את המסקנה אליה הגיע בית דין זה בפסק דינו במסגרת הערעור הראשון לפיה המערער כעובד של העירייה לא יכול היה לעסוק בעבודה פרטית בהיקף העולה על חצי משרה. מכלל הקביעות הללו, מתחייבת מאליה התוצאה לפיה עבד המערער בפועל כיועץ משפטי לעירייה, לכל היותר בחצי משרה. ובהתאם, נקבעו הזכויות להן היה זכאי כעובד העירייה.

 

העתירה לבית משפט גבוה לצדק

 

14.  יוטעם, כי טענותיו של המערער בערעור זה, הועלו גם בעתירה שהגיש לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. במסגרתה, טען, בין היתר, כי הממונה והעירייה לא העלו בהליך הראשון כל טענה בדבר העסקתו בפועל בהיקף של חצי משרה. ו"משלא הועלתה טענה עובדתית כזו על ידי מי מהמשיבים (ולא בכדי), באיזה שלב שהוא של ההליך המשפטי, ממילא לא התייחסו הראיות והעדויות אשר הובאו על ידיהם לעניין זה, ואף לעותר לא ניתנה כל הזדמנות להתייחס לטענה עובדתית זו ולהפריכה". כאמור לעיל, נדחתה עתירתו, לאחר שהמערער הודיע על חזרתו ממנה.

בנסיבות אלה, יש לראות בטענותיו של המערער בהליך שהתקיים בבית הדין האזורי ובפנינו בערעור זה הן, כעין עתירה ל'עיון נוסף' ולבדיקה מחדש של אותן טענות שהועלו בעתירתו לבית המשפט הגבוה לצדק ושכאמור, נדחו על ידו.

 

 השתק פלוגתא

 

15.  הלכה למעשה, התקיימו בעניינו של המערער התנאים הנדרשים להתגבשותו של השתק פלוגתא [על התנאים המצטברים הדרושים להוכחת השתק פלוגתא ראו: עע 1154/04 נפתלי גרוס - מדינת ישראל משרד הביטחון, ניתן ביום 9.1.07; עע 1521/04 עמיר רונן - כלל (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 4.4.06; עא 258/88 משה פיכטנבוים נגד רשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מד(2), 576].

 

טענותיו של המערער בהליך הראשון נדונו לגופו של עניין, תוך שקילת מכלול טענות הצדדים, הראיות ונסיבות המקרה. אותה פלוגתא שהובאה לפתחם של בית הדין האזורי ובית דין זה בהליך הנוכחי בסוגיית היקף משרתו של המערער הוכרעה בהליך הראשון. בפסק הדין בערעור הראשון קבע בית דין זה ממצא פוזיטיבי לפיו "מעובדות המקרה שבפנינו עולה בבירור, כי שטוב עבד עבור העירייה בהיקף שלא עלה על חצי משרה". לאור קביעה זו, אישר בית דין זה את החלטת הממונה, בדבר זכויותיו של המערער וקבע כי "צדק הממונה על השכר שאישר לשטוב גימלה המחושבת על פי היקף שאינו עולה על חצי משרה... גמלתו של שטוב תחושב בהתאם להחלטה המתוקנת של הממונה, דהיינו - על פי היקף של חצי משרה".

מה גם, שלמערער ניתן מלוא יומו בהליך המשפטי ביחס לאותה פלוגתא וניתנה לו האפשרות לטעון בהרחבה בסוגיית היקף משרתו ועבודתו בפועל עבור העירייה.

בדין העלה הממונה טענת מניעות מחמת השתק פלוגתא בפני בית הדין האזורי, למרות שלא היה צד ישיר בהליך הראשון. שכן, מתקיימים בעניינו של הממונה התנאים של קרבה משפטית ועניינית המקימות לו טענת הגנה של מניעות כנגד המערער [לעניין קרבה משפטית ראו : רע"א 1422/07 כרמית מועלם נ' מנהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 6.3.07; עע 1521/04 עמיר רונן - כלל (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 4.4.06].

 

16.  התוצאה האופרטיבית - נוכח קיומו של השתק פלוגתא בסוגיית היקף משרתו של המערער והיקף הגמלה המשלמת לו, כתוצאה מכך, קמה למערער מניעות מלהעלות טענות שעניינן בסוגיות אלה: חיוב הממונה לערוך בירור בדבר זכויותיו לרבות היקף הגמלה המגיעה לו ותשלום גמלה לפי צבירה שנתית של 4% משסוגיות אלו נדונו בהרחבה בהליך הקודם; תשלום זכויות על פי ההסכמים שנחתמו עם המערער משנקבע היקף הגמלה שתשולם למערער כפועל יוצא מהיקף משרתו של המערער וההסכמים כפופים לאישורו של הממונה.

ועוד זאת. משנקבע כי המערער עבד בחצי משרה לכל היותר בשירות העירייה, אין לקבל את הטענה לפיה המערער פוטר ממחצית המשרה ואין "לשלם לו פיצויי פיטורים בגין מחצית משרה ממנה פוטר עקב פסק הדין של בית הדין הארצי, בשיעור של לפחות 150%, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים". טענה זו אין לקבלה וחל עליה מעשה בית דין. בית דין זה בהליך הראשון אישר את קביעת בית הדין האזורי לפיה המערער התפטר מרצונו ותנאי סיום העבודה נקבעו בהסכם פרישה שלא קיבל את אישורו של הממונה על השכר. ואילו החלטת הממונה, שאושרה על ידי בית דין זה, אינה מבטלת את התפטרותו אלא מהווה "שינוי תנאי פרישתו".

 

17.  סוף דבר - הערעור נדחה.

בתוך 30 יום מהיום ישלם המערער שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח לעיריית מגדל העמק; והוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח לממונה על השכר. לא ישולם הסכום הפסוק במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

 

ניתן בהיעדר הצדדים, היום ז' באייר תשס"ז 25 באפריל 2007 ויישלח לצדדים


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'