Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > מאמרים והרצאות > דיני בנקאות, גביה והוצאה לפועל > שליחות > ע"א 8098/09 אורה כהן ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
ע"א 8098/09 אורה כהן ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'

בבית משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים               ע"א 8098/09

 

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א. ריבלין

כבוד השופטת ע. ארבל

כבוד השופט נ. הנדל

 

המערערות:

1. אורה כהן

2. רבקה נהרי

ע"י ב"כ עו"ד א. גולדנברג

 

נגד

 

המשיבים:

1. בנק איגוד לישראל בע"מ – סניף חדרה

2. שולמית כהן ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד מ. שמר

 

                                         

פסק דין

 

השופטת ע' ארבל:

                                            

במרכזו של ערעור זה עומדת השאלה האם שטר משכון נחתם תוך חריגה מהרשאה או תוך הפרת חובות המשיב 1 כלפי אבי המערערות, באופן המחייב להצהיר על בטלותו.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

1.      בשנת 1943 עלו הוריהם של המערערות (להלן: המנוח והמנוחה) לישראל. נולדו

להם ארבעה ילדים: בן בכור, המתגורר בארצות הברית מגיל צעיר; אורה, היא המערערת 1; רבקה, היא המערערת 2; ובן זקונים (יכונה להלן: ראובן).

 

בשנת עלייתם ארצה, קיבלו המנוח והמנוחה זכויות חכירה ממינהל מקרקעי ישראל בבית באזור השרון (להלן: הבית). זכויות החכירה נרשמו על שמו של המנוח.

 

ביום 9.6.96 חתם המנוח על יפוי-כוח כללי, שהסמיך את ראובן לבצע כל פעולה משפטית בנכסיו (להלן: יפוי הכוח). יפוי הכוח נחתם בפני הנוטריון, עו"ד אבי בוקששתר (להלן: הנוטריון). באמצעות יפוי הכוח, חתם ראובן ביום 25.7.96 על חוזה חכירה מול מנהל מקרקעי ישראל, שאישר את זכויות החכירה של המנוח בבית (להלן: חוזה החכירה).

 

2.      בבעלות ראובן חברה העוסקת בענף הבנייה, בשם מ.כהן (ש.ז) השקעות

ופיתוח (1994) בע"מ (להלן: החברה). חשבונות החברה התנהלו בסניף המשיב 1 (להלן: הבנק). לצורך קבלת אשראי לטובת החברה, פנה ראובן למנהל סניף הבנק, מר ווהב, וביקש לשעבד את זכויות המנוח בבית כערובה לחיובי החברה. בהתאם לכך, חתם ראובן ביום 15.11.96 על "שטר משכון והמחאת זכות חוזרת על דרך שעבוד בדרגה" לטובת הבנק (להלן: שטר המשכון), וזאת באמצעות יפוי הכוח שנתן לו המנוח. בשטר המשכון הועמד הבית כערובה להבטחת חובות החברה וראובן לבנק, עד לסך של 700,000 ₪. בחלוף השנים התדרדר המצב הכלכלי של ראובן ושל החברה, והבנק החל לנקוט בהליכים משפטיים לגביית חובותיהם. בכלל זה, החל הבנק לנקוט בהליכים משפטיים למימוש שטר המשכון. עוד יצויין כי בשנת 2004 נפטר המנוח. יורשיו הם ארבעת ילדיו, על פי צוואה שערך.

 

3.      המערערות והמנוחה (להלן יחד: המבקשות בהליך העיקרי) הגישו בקשה בדרך

של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה נתבקש הוא להצהיר כי שטר המשכון בטל, מן הטעם שנחתם תוך חריגה מההרשאה שניתנה ביפוי הכוח. לחילופין, ביקשו הן מבית המשפט להצהיר כי למנוחה זכויות במחצית הבית מכוח חזקת השיתוף, ועל כן להורות כי המשכון חל רק על מחצית מהזכויות. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות במסגרת המרצת הפתיחה, הגישו המבקשות בהליך העיקרי בקשה ליתן צו לגילוי ועיון במסמכי הבנק.

 

ההליך בבית המשפט המחוזי

 

4.      בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול) דחה את בקשת

המבקשות בהליך העיקרי להצהיר ששטר המשכון בטל, אך קיבל את בקשתן החלופית, וקבע כי זכויות המנוחה במחצית הבית גוברות על זכויות הבנק מכוח המשכון. לפיכך, הוצהר כי שטר המשכון אינו תקף ביחס לזכויותיה של המנוחה במחצית הבית. בית המשפט מצא את לשונו הכללית של יפוי הכוח ואת העובדה שהוא נערך בנוכחות נוטריון, כמעידים על כך שיפוי הכוח לא הגביל את היקף ההרשאה שניתנה לראובן מכוחו לבצע כל פעולה בנכסי המנוח, לרבות למשכן את הבית. בעניין זה ציין בית המשפט כי אי-זימונו של הנוטריון להעיד פעל נגד גרסת המבקשות בהליך העיקרי בדבר הגבלת היקף ההרשאה. עוד קבע בית המשפט כי יש להניח שהמנוח והמנוחה ידעו על המשכון עובר לחתימתו, נוכח ביקור שמאי מטעם הבנק בבית, לשם הערכת שוויו. בהקשר זה מצא בית המשפט את גרסתו של ראובן, שטען כי העלים מהוריו את המכתבים שנשלחו למנוח על-ידי הבנק בקשר עם המשכון, בלתי מהימנה. בהתחשב בכך שבעת החתימה על שטר המשכון יתרות החוב של החברה היו קטנות, לא מצא בית המשפט כל בסיס לטענת ראובן כי הטעה את המנוח והמנוחה באשר לביצוע המשכון. כן הוסיף בית המשפט כי בהיעדר ראייה מחשידה, אין בסיס להטיל על הבנק חובה לבדוק באופן מיוחד את היקף ההרשאה בכל מקרה בו אדם פועל מכוח יפוי-כוח כללי. מכל מקום, נמצא כי הבנק קיים את נהליו הפנימיים והודיע על פיהם למנוח על רישום השעבוד באמצעות מכתב רשום, וכן עידכנו באופן שוטף באמצעות הודעות ממוחשבות לגבי מצב חשבון החברה שלהבטחת חיוביה נרשם המשכון.

 

5.      בית המשפט דן בשאלה נוספת והיא, האם מכוח עקרונות הדין הכללי ניתן

לקרוא ליפוי הכוח הגבלה כללית, שלא אפשרה לראובן לעשות שימוש בו לקידום ענייניו האישיים. בתשובה לשאלה זו, ניתח בית המשפט את סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), שדן ביחסים הפנימיים בין שולח לשלוח, וקבע כי בענייננו לא הובאה כל ראייה המעידה על הגבלת ההרשאה ביפוי הכוח, באופן שמנע מראובן לעשות שימוש בנכסי המנוח לקידום האינטרסים האישיים שלו. 

 

6.      משנדחתה בקשת המבקשות בהליך העיקרי להצהיר כי שטר המשכון בטל,

פנה בית המשפט לבחינת זכותה של המנוחה במחצית הבית מכוח הלכת השיתוף. בית המשפט קבע כי במקרה דנן נוצרה תחרות בין זכויותיה של המנוחה במחצית הבית מכוח הלכת השיתוף, ובין זכויות הבנק מכוח שטר המשכון. בית המשפט סבר כי הבנק ידע, או היה עליו לדעת, כי הבית נשוא שטר המשכון היה בית המגורים של המנוחים וזאת, בין היתר, נוכח האמור בדו"ח השמאי. משלא ערך הבנק בדיקה לגבי זכויותיה של המנוחה בבית, נקבע כי זכותה שלה גוברת על זכות הבנק בשטר המשכון. לפיכך, הצהיר בית המשפט כי שטר המשכון חל רק על מחצית הזכויות בבית, ואינו חל על חלקה של המנוחה בו.

 

7.      יש להוסיף ולציין כי עובר למתן פסק הדין החליט בית המשפט המחוזי שלא

ליתן צו לגילוי ועיון במסמכים שונים מתוך תיק הבנק. בנימוקי החלטה זו ציין בית המשפט (כבוד השופט ר' סוקול) כי הבקשה הוגשה בתום שלב שמיעת הראיות, ולא בשלב המתאים לכך, ומבלי שניתן כל הסבר לעיכוב בהגשה. בנוסף, נימק בית המשפט המחוזי כי קיים ספק רב באשר לנחיצות המסמכים להוכחת טענות המבקשות בהליך העיקרי, ולכן אין הצדקה לתת לבנק הוראה להמציא את המסמכים בחלוף שנים כה רבות, ולגרום לו לטרחה רבה עקב כך.

 

         מכאן הערעור שבפנינו, שעניינו תוקפו המשפטי של שטר המשכון ביחס

למחצית הזכויות בבית שהיו שייכות למנוח, וכן החלטת בית המשפט קמא שלא להתיר את גילוי המסמכים. 

 

טענות המערערות

 

8.      המערערות טוענות כי ראובן חרג מהיקף ההרשאה שהוענקה לו ביפוי הכוח,

שניתן לדבריהן רק לטובת השלמת חוזה חכירת הבית מול מינהל מקרקעי ישראל. הן גורסות כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי בנסיבות המקרה אין להטיל על הבנק חובה לבדוק את היקף ההרשאה שניתנה לראובן ביפוי הכוח. על פי הטענה, בנסיבות בהן ראובן, איש עסקים שנקלע לחובות, פנה לבנק בבקשה למשכן את בית המגורים של הוריו מכוח יפוי-כוח כללי, ומבלי שההורים מעורבים בהליך השעבוד או במצב חשבונות החברה, היה על הבנק לערוך בדיקה נוספת של היקף ההרשאה שניתנה לראובן. לשיטתן, קביעת בית המשפט קמא כי הבנק היה צריך לבחון את זכויות המנוחה בבית, אינה מתיישבת עם קביעתו כי בנסיבות המקרה לא הייתה הצדקה לערוך בירור נוסף לגבי היקף ההרשאה שניתנה לראובן. עוד גורסות הן כי מקרה בו מיופה הכוח משתמש ביפוי הכוח לקידום אינטרס אישי שלו הוא מקרה חשוד, המצדיק הטלת חובה רחבה יותר על הבנק לבדוק את היקף ההרשאה.

 

9.      המערערות מוסיפות כי הבנק הפר את חובות תום הלב והנאמנות המוטלות

עליו ביחסיו עם ערבים וממשכנים, ובכללן את חובת הגילוי כלפי המנוח, לפי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות), ולפי נוהל 642/90 לנוהלי הבנק (להלן: הנוהל). לעמדתן, אי-פנייתו של הבנק למנוח עובר לביצוע המשכון מהווה הפרה של חובות הגילוי שחלות עליו כלפי ערבים, שתוצאתה המתבקשת הינה ביטול המשכון. המערערות מוסיפות כי לא הונחה בפני בית המשפט כל ראיה המוכיחה שבני הזוג ידעו על שעבוד הבית. לשיטתן, אין לייחס לבני הזוג ידיעה כאמור רק בהתייחס לביקור השמאי בבית, ועל אף האמור בעדותו של ראובן, בה נטען כי החביא מהוריו את מכתבי הבנק בעניין המשכון לאורך השנים.

 

10.    באשר לערעור נגד ההחלטה, טוענות המערערות כי בית המשפט קמא שגה

בקובעו שאין לחייב את הבנק להמציא את המסמכים שהוזכרו בעדותו של מנהל סניף הבנק, מר ווהב, ובכללם את המכתב הרשום שנשלח למנוח בסמוך לחתימת שטר המשכון. לטענתן, מר ווהב התחייב להמציאם במהלך עדותו ולא עשה כן. 

 

טענות הבנק

 

11.    הבנק טוען כי אין לקבל את הערעור, שכן עיקר טענות המערערות מופנה נגד

הקביעות העובדתיות וקביעות המהימנות של בית המשפט קמא, בדבר אי-חריגת ראובן מן ההרשאה שניתנה לו במסגרת יפוי הכוח. אשר לחובת הבנק לבדוק את היקף ההרשאה, גורס הבנק כי אין בסיס להטיל עליו חובת בדיקה מקיפה, בנסיבות בהן לא הייתה לו כל סיבה לחשוד בהיקף ההרשאה, נוכח הלשון המפורשת של יפוי הכוח, העובדה כי נחתם בנוכחות נוטריון, והמצב היציב של חשבון החברה במועד החתימה על שטר המשכון. לשיטתו, קבלת טענת המערערות לפיה יש לבקש את אישור השולח בכל מקרה בו שלוח פועל למען אינטרס אישי שלו, עלולה לעקר מתוכן את מוסד השליחות. כן מוסיף הבנק כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה לא הפר הבנק את חובת הגילוי בה הוא חב כלפי המנוח. לדידו, הוא נדרש לקיים את חובת הגילוי כלפיי ראובן ולא כלפי המנוח, שכן בהתאם ליפוי הכוח ולדיני השליחות, נכנס הראשון בנעליו של האחרון ופעל בשמו.

 

12.    נוסף על כך, טוען הבנק כי אין לקבל את עמדת המערערות לפיה קיימת

סתירה בקביעות בית המשפט קמא. לשיטתו, הקביעה בדבר היעדר חובה מצד הבנק לבחון את היקף ההרשאה הינה במישור היחסים בין הבנק לבין ראובן, בעוד שהקביעה כי הבנק היה צריך לבחון את זכויות המנוחה בבית, הינה במישור היחסים בין הבנק למנוחה.

 

השתלשלות ההליכים בערעור

 

13.    כאמור, המבקשות בהליך העיקרי היו המערערות והמנוחה. בערעור דנן,

צורפה המנוחה כמשיבה 2, ולא כמערערת, לאור העובדה שבית המשפט קמא קיבל את בקשתה, והצהיר כי שטר המשכון אינו חל על מחצית הבית השייכת לה מכוח הלכת השיתוף. בדיון שנערך בפנינו ביום 16.5.11 עידכנו הצדדים כי המשיבה 2 נפטרה עוד בטרם התקיים הדיון בערעור. 

 

דיון והכרעה  

 

14.    במוקד הערעור דנן ניצבת סוגית היקף חובותיו של בנק כלפי לקוח הפועל

באמצעות שלוח במסגרת של יחסי שליחות. שני מקורות נורמטיביים עיקריים יעמדו ברקע הדיון: דיני השליחות ודיני הבנקאות, ובכללם הסדרים כלליים, חוזיים ונזיקיים, והסדרים ספציפיים. בחלקו הראשון של הדיון, אדרש לחובת הזהירות של הבנק כלפי המנוח ואבחן מהי נפקות הפרתה בנסיבות בהן פעל השלוח במסגרת ההרשאה. בחלקו השני של הדיון אדון בחובות הגילוי של הבנק כלפי המנוח, להן הוא זכאי מתוקף היותו ממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר, ואבחן האם הן חלות כלפי המנוח גם בנסיבות בהן הוא פעל באמצעות שלוח. 

 

חובות הבנק כלפי מקבלי השירותים

 

15.    ביסודה, מערכת היחסים בין בנק ללקוח הינה חוזית. הלקוח פונה לבנק,

ונעזר בשירותיו, כאשר לגבי כל שירות ושירות מתגבש חוזה בין הבנק ללקוח, עליו חלות הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). מלבד ההסדרים החוזיים, חלים על מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח הסדרים נורמטיביים נוספים, אשר החלתם מתחייבת מהמאפיינים הייחודיים של מערכת היחסים בין הבנק ללקוחו: בידוע הבנק הוא "שחקן חוזר" בזירה הפיננסית, לעומת הלקוח, שבמרבית המקרים הוא "שחקן חד פעמי" בזירה זו; לבנק הידע, הכישורים והמומחיות שאינם נחלתו של הלקוח; הבנק נהנה מנגישות למידע, אשר השגתו על ידי הלקוח כרוכה בהשקעת מאמצים רבים מצידו; לבסוף, לבנק מעמד של גוף "מעין ציבורי", והוא זוכה באמון רב מצד הלקוחות הנעזרים בשירותים הפיננסיים מבלי שאלו ידרשו או יחקרו באשר לטיב הפעולה (ראו: ע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 322-324, 333 (1993); ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 371 (2004)); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 592 (1994)).

 

16.    מאפיינים ייחודיים אלה מצדיקים את החלתם של הסדרים נורמטיביים נוספים

לאלו החלים על צדדים במסגרת חוזה מסחרי סטנדרטי, ובהם: חוקי חוזים מיוחדים, דוגמת חוק הערבות; חוקי הבנקאות, דוגמת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות); חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982; וחוקים מיוחדים להגנת הלקוח, דוגמת חוק הריבית, תשי"ז-1957 (ראו: סיני דויטש "יחסי בנק-לקוח – אספקטים חוזיים וצרכניים" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט אזרחי 163 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי ראבילו וגבריאלה שלו עורכים, 1995)).

 

         מן ההסדרים הכלליים והספציפיים החלים על מערכת היחסים שבין הבנק

לבין מקבלי השירות, נגזרות שלל חובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי צדדים שלישיים, שהעיקריות שבהן הן: חובת תום לב, חובת זהירות לנהוג בכספי הלקוח במיומנות וזהירות, איסור הטעיה והשפעה בלתי הוגנת, חובת נאמנות לדאוג שכספיו או נכסיו של הלקוח לא ייפגעו, חובת בירור וחובת גילוי (ראו: גלעד נרקיס, מירב מור חובות החלות על הבנקים כרך א 36 (2002) (להלן: נרקיס ומור)). הדיון שבפנינו מצריך את בחינת תחולתן והיקפן של שתיים מן החובות המוטלות על הבנק כלפי מקבלי השירותים – חובת הזהירות וחובת הגילוי.

 

חובת הזהירות

 

17.    אחת החובות העיקריות המוטלות על הבנק ביחסיו עם לקוחותיו היא חובת

הזהירות. כאמור, הבנק שהינו מוסד פיננסי אוחז בידע ובמומחיות שלרוב אינם בידיעתו של הלקוח. מאפיין זה של פעילות הבנק מאפשר לו למנוע נזקים מהלקוח, בעוד שללקוח עצמו אין יכולת דומה. אשר על כן, ברבות מן הסיטואציות הבנק הוא בעל הכלים המקצועיים ומונע הנזק הזול מהלקוח, ובהיותו כזה, מוצדק להטיל עליו אחריות לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע נזקים פוטנציאליים ללקוח. בעניין זה ציינתי בפרשה אחרת: 

"אכן, הסתמכות קהל הלקוחות על בנק, האמון שרוחש הציבור לבנק כסמכות מקצועית, המידע האקסקלוסיבי המצוי בידיו, הכלים המקצועיים העומדים לרשותו והיותו מונע הנזק הזול, מטילים על הבנק חובת זהירות כלפי הלקוחות המשתמשים בשירותיו וכלפי צדדים נוספים המושפעים משירותים אלה" (ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, פס' 9 ([פורסם בנבו], 10.3.09), וההפניות שם). 

 

          

18.    שאלת היקפה של חובת הזהירות בה חב הבנק כלפי לקוחו, מקום בו בוצעו

פעולות שונות בחשבון הלקוח על ידי שלוחו של הלקוח בהתאם להרשאה שניתנה ביפוי-כוח כללי, נדונה בהרחבה בפרשת כחולי (ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 (1991) (להלן: פרשת כחולי הראשונה); וגם דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 (1993) (להלן: פרשת כחולי)). שם נקבע, כי רמת הזהירות המוטלת על הבנק משמעה לנקוט בכל האמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, בכפוף להנחה שברוב המקרים נותני ההוראות לבנק הם אנשים ישרים, ולכן גם אין בסיס לקבוע כי חלה חובת חקירה מקיפה ביחס לפעולות שעל פניו נחזות כשרות ותקינות. לצד זאת, במקרי גבול, בהם פעולת השלוח מעוררת חשד, באופן המטיל ספק שניתנה הרשאה לבצעה, נדרש הבנק לנקוט אמצעי זהירות ממשיים יותר בכדי לקיים את חובת הזהירות שחלה עליו כלפי הלקוח. וראו דברי השופט (כתוארו דאז) ת' אור בפרשת כחולי הראשונה, אשר הובאו כלשונם אף בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) מ' חשין בדיון הנוסף (פרשת כחולי, בעמ' 34):

 

"ברור שככל שהחשד המתעורר גדול יותר וככל שהחקירה הנדרשת כדי לגלות אם בתרמית מדובר קלה ומהירה יותר, כך תגדל חובתו של הבנק במסגרת חובת הזהירות שהוא חב ללקוחו לברר ולחקור בדבר נסיבות המקרה האמיתיות" (פרשת כחולי הראשונה, בעמ' 277).

 

19.    הנה כי כן, רמת הזהירות המוטלת על הבנק משתנה ממקרה למקרה, והיא

תלויה, בין היתר, ברמת החשד ובהיקף האמצעים שהבנק נדרש להשקיע. הבנק צריך להיות עירני וזהיר ולהטיל ספק כאשר נעשות פעולות המעוררות חשד. הרי שככל שהבירור קל ומהיר והחשד כבד – יש לצפות שהבנק יפעל לבירור העובדות לאשורן. בפסק הדין בפרשת כחולי, הציע השופט חשין אמות מידה לקביעת היקף חובת הזהירות בה חב הבנק כלפי לקוחו בסיטואציה של שלוח הפועל על פי יפוי-כוח כללי. אמת מידה ראשונה הינה סוג הפעולה שבה מדובר, ובכלל זה השאלה האם זוהי פעולה שגרתית או חריגה ביחסי הבנק ולקוחו. כך נקבע, כי יש להבחין בין פעולה שיש לבצעה במהירות, דוגמת פירעון שיקים, לבין פעולה חד פעמית, היוצרת בדרך כלל קשר חוזי חדש, או מרחיבה קשר חוזי קיים עם הבנק, דוגמת פתיחת חשבון או יצירת שעבוד. אמת מידה נוספת המשפיעה על היקף חובת הזהירות הינה מאפייני אישיותו של הלקוח, לרבות גיל ורמת השכלה, ואופי מסכת היחסים שהתפתחה בינו לבין הבנק, ובכלל זה האם נהג לבקר לעיתים תכופות בבנק, או שמא לא נהג לפקוד אותו דרך קבע. אמת מידה שלישית הינה מנהג הבנקאים, אשר בחינתו תסייע בתשובה לשאלה האם נהג הבנק כבנקאי סביר, ולפי מנהג הבנקאים, או שאולי חרג הוא ממנהג זה באופן המעיד על התרשלותו.

 

20.    אינדיקציה נוספת שבכוחה לסייע בקביעת היקף חובת הזהירות של בנק כלפי

לקוח הפועל באמצעות שלוח הינה הדרך בה נבחנת הפעולה במסגרת הנורמטיבית של דיני השליחות. ביסודם של כל יחסי שליחות מונח אינטרס השולח, ואינטרס זה בלבד (ראו למשל: ע"א 247/88 אופקים נסיעות ותיירות בע"מ נ' קלוין-קרוא, פ"ד מו(3) 409 (1992); ע"א 569/90 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 82 (1981) (להלן: עניין אלסינט)). לכן, מקום שביסוד פעולת השלוח עלולים לעמוד אינטרסים נוספים לאלו של השולח, או אף אינטרסים מנוגדים להם, קובע הדין אי אלו "מנגנוני הגנה". כך למשל, סעיף 8 לחוק השליחות קובע חובת נאמנות רחבה החלה על השלוח, אליה אתייחס בהמשך הדברים. מנגנון הגנה נוסף שקיים בדין הינו דרישת ההרשאה המפורשת לביצוע פעולות מסוימות. כידוע, שליחות יכולה להיות מוקנית על ידי השולח באחת משלוש דרכים: הרשאה מפורשת – העולה במפורש מלשון ההרשאה, כפי שהיא מובנית על רקע תכליתה; הרשאה משתמעת – העולה מהמשתמע מהקשר ההרשאה; והרשאה משלימה – אשר על רקע הנסיבות משלימה לקונה בהרשאות זו המפורשת או המשתמעת (אהרון ברק חוק השליחות כרך א 580 (1996) (להלן: ברק, חוק השליחות א)). ואולם, לגבי פעולות מסוימות, שבבסיסן עלול לעמוד אינטרס דומיננטי שאינו של השולח, מציב הדין דרישה להרשאה מפורשת, הקבועה בסעיף 5(א) לחוק השליחות:

 

"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה."

 

         פירושו של דבר הוא שבפעולה מן הפעולות המנויות בסעיף 5(א) אין להסיק

הרשאה משתמעת או משלימה לביצוע הפעולה. בפעולות אלה, נדרשת הרשאה מפורשת מאת השולח, ובהיעדרה תחשב הפעולה לחריגה מהרשאה, ודינה יהיה בטלות מוחלטת. בחירה זו של המחוקק מבטאת את העדפת אינטרס השולח על פני אינטרס הציפייה של צד שלישי בפעולות מסוימות, אשר בבסיסן יכול שיעמדו מניעים שאינם בהכרח של השולח. אם כן, תכליתה של דרישת ההרשאה המפורשת הקבועה בסעיף 5(א) היא להבטיח את רצון השולח בביצוע פעולות מסוימות, בהן קיים פוטנציאל לניגוד אינטרסים בין השולח לבין שלוחו.

 

21.    לשם הבטחת קיומה של תכלית זו, נקבע במקרים אחדים כי אין די בהרשאה

מפורשת. זאת, מקום שקיים ספק לגבי אומד דעת השולח למתן הרשאה לביצוע פעולה, אשר ביסודה מונח אינטרס שאינו של השולח. במקרים אלה, נקבע כי יש להוכיח שהשולח התכוון להעניק לשלוח את הזכות לבצע את הפעולה, ולא רק את הכוח לבצעה. במקרים אלה, הזכות לבצע את פעולת השליחות היא העיקר ואילו ההרשאה המפורשת טפלה לה – ההרשאה היא אך מכשיר להבטחתה ולמימושה של הזכות העיקרית, אשר עומדת באופן עצמאי אף מחוץ למסגרת ההרשאה (ע"א 3/78 וינברנד נ' רוקמן, פ"ד לג(2) 359, 362 (1979); ע"א 678/99 כהן נ' בעדני, פ"ד נה(2) 728, 733 (2001)). אם כן, נקודת המוצא לגבי פעולות שניתנה לגביהן הרשאה מפורשת היא כי ההרשאה משתרעת על כל הפעולות הנזכרות בהרשאה. יחד עם זאת, לעיתים נידרש למצוא ביטויים נוספים המלמדים על קיומה של הרשאה לביצוע פעולה המבטיחה אינטרס אחר מזה של השולח (ראו למשל: ע"א 4356/09 ברטל נ' פז חברת נפט בע"מ ([פורסם בנבו], 13.4.11)).

 

22.    דרישה זו הוחלה, למשל, במקרה דומה למקרה בו עסקינן, אשר במסגרתו

פעל שלוח מכוח יפוי כוח כללי להבטחת אינטרס עצמי שלו, מבלי שהשולח זכה לתמורה בעבור הפעולה. במקרה זה, למרות שיפוי הכוח הכללי ענה לדרישת ההרשאה המפורשת הקבועה בסעיף 5(א) לעניין "פעולה בלי תמורה", נקבע כי יפוי הכוח כשלעצמו אינו מספיק להבטחת רצון השולח כי תבוצע הפעולה (ע"א 712/74 פרומן נ' פרומן, פ"ד ל(3) 110, 112 (1976)). במקרה אחר, דן בית המשפט במשקל שיש ליתן ליפוי כוח כללי, כאשר השלוח ביקש לבצע מכוחו פעולה להעברת בית השולח על שמו, פעולה אשר בוודאי עונה להגדרת פעולה חשודה שבבסיסה ניצב אינטרס דומיננטי שאינו של השולח. וכך נאמר במקרה זה: 

 

" אכן, הוראות הסעיפים 29 ו-30 לייפוי הכוח הכללי נותנות – כלשונן וכחזותן על פניהן – כוח ויכולת בידי שמואל להעביר על שמו את חלקו של האב בבית, וכך כלפי צד שלישי. ואולם, שאלה לעצמה היא – והיא עיקר לענייננו כאן – אם שמואל קנה לא אך כוח להעביר את הבית על שמו אלא אף זכות והיתר לעשות כן. ייפוי הכוח אינו אלא כוח, יכולת וסמכות המוענקים לשלוח לעשות פעולות משפטיות בשם השולח כלפי צד שלישי (כאמור בסעיף 1 לחוק השליחות), אך אין בו עצמו כדי להעיד על ההסכם שבין השולח לבין השלוח... אכן, קשה בעיני שאותו ייפוי כוח סטנדרטי – המכיל שלושים ושניים סעיפים גדושי סמכויות וכוחות – הוא לעצמו די בו כדי לזכות את שמואל בביתו של אביו..." (ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, 537 (1994) (להלן: עניין מיטלברג); ההדגשות שלי ע.א.).

 

23.    הנה כי כן, אמת מידה נוספת המסייעת בקביעת רמת הזהירות הנדרשת מצד

הבנק הינה אופי פעולת השלוח לאור דיני השליחות. מקום שהבנק סבור, או שהיה עליו לסבור, כי מדובר בפעולה חשודה לפי דיני השליחות, במובן זה שביסודה מונח אינטרס זר לאינטרס השולח, או במובן זה שמתעורר ספק באשר לאומד דעת השולח לבצע את הפעולה הספציפית, ראוי לקבוע כי מוטלת על הבנק חובת זהירות בהיקף רחב מן המקרים הרגילים, שעל פניהם נחזים כשרים ותקינים.

 

         נוכח אמות המידה השונות עליהן עמדתי, יש לדון בטענת המערערות כי

הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח. זאת יש לעשות בדרך דו-שלבית: תחילה, לבחון מהי רמת הזהירות הנדרשת לפי נסיבות המקרה הקונקרטי. לאחר מכן, להידרש לפעולות שביצע הבנק בענייננו, ולדון האם הן עומדות בסטנדרט הזהירות הראוי שנקבע.

 

24.    בחינת מאפייני פעולת החתימה על שטר המשכון לאור דיני השליחות,

מנקודת מבטו של הבנק, מעלה כי בענייננו מדובר בפעולה חשודה, המצדיקה נקיטת זהירות יתרה מצד הבנק. ראובן קיבל מאת המנוח יפוי כוח כללי, אשר הסמיכו כשלוחו לבצע כמעט כל פעולה בנכסיו. יפוי הכוח מהווה כתב הרשאה היוצר יחסי שליחות בין המנוח לראובן לפי סעיף 1 לחוק השליחות. ראובן פנה למנהל הבנק, הציג בפניו את יפוי הכוח הכללי, וביקש באמצעותו למשכן את בית המגורים של המנוח והמנוחה, הוריו, להבטחת חובותיה של החברה אשר בבעלותו. פעולה זו היא פעולה בלי תמורה למנוח, המחייבת הרשאה מפורשת, כאמור בסעיף 5(א) לחוק השליחות. הרשאה מפורשת במקרה דנן ניתן לאתר בסעיף 29 ליפוי הכוח הכללי, שזוהי לשונו:

"הזכות לבא כוחי להיכנס בעסקה או עסקאות ו/או בחוזים ו/או בהתחייבויות בשמי מצד אחד עם עצמו מצד שני ו/או עם חברה או אישיות משפטית בה השליטה המלאה או החלקים בידי בא כוחי, וזאת בתנאים כפי שבא כוחי ימצא לנכון ולמתאים וכן להעביר כל רכושי שלי לעצמו ו/או לחברה ו/או לאישיות משפטית בה השליטה המלאה או החלקית בידי בא כחי, וזאת בתמורה או בצורת מתנה ללא תמורה ו/או בדרך של הלוואה ו/או בכל דרך אחרת שתראה לבא כוחי" (ההדגשות שלי, ע.א.).

 

25.    אין חולק כי ניתנה לראובן הרשאה מפורשת לביצוע הפעולה וכי זו הוצגה

בפני הבנק. אלא, שאני סבורה כי במקרה דנן בהרשאה המפורשת בלבד לא סגי. כמו במקרים האחרים שנזכרו לעיל, גם כאן ההרשאה המפורשת הוענקה בטופס יפוי כוח סטנדרטי ורחב, שאינו מלמד על הרשאה לביצוע הפעולה המסוימת. לצד זאת, במוקד הפעולה ניצב האינטרס האישי של ראובן, ובסיטואציות מסוימות, דוגמת מימוש המשכון כפי שאירע, עשויה הפעולה לעמוד אף בניגוד מוחלט לאינטרס המנוח. משאלו הם מאפייני הפעולה, כפי שהבנק צריך היה לזהותם, הרי שהיה עליו לראות בהרשאה שניתנה בסעיף 29 ליפוי הכוח כמעידה רק על כך שניתן לראובן הכוח לבצע את הפעולה, אך לא על שניתנה לו הזכות לבצעה (ראו: עניין מיטלברג). בנסיבות אלה, על מנת שייקבע כי הבנק לא התרשל כלפי המנוח, לקוחו, עלינו להיווכח כי הוא נקט באמצעים סבירים נוספים, מלבד בחינת יפוי הכוח לגופו, אשר לימדוהו על כי ניתנה לראובן הזכות ליטול את המשכון לטובתו על בית המגורים של המנוח והמנוחה.

 

26.    עוד יאמר, כי המסקנה שמדובר במקרה בו נדרש הבנק לנקוט באמצעי

זהירות ברמה מוגברת, מתבקשת גם בבחינת אמות המידה שנקבעו בפרשת כחולי. ראשית, אין מדובר בפעולה שגרתית שיש לבצעה במהירות יחסית, כי אם בפעולה שיצרה קשר חוזי חדש ומורכב בין המנוח לבין הבנק. לא כל שכן, גם טיבו של הנכס אשר הועמד כערובה להבטחת החיוב, מחייב הטלת חובת זהירות רחבה על הבנק. עניין לנו במשכון בית מגורים, והרי מעמדו של בית מגורים אינו כמעמד נכס עסקי זה או אחר. לרוב, בית המגורים נתפס כנכס מכונן, נכס בו אדם בונה את ביתו ומגדל את משפחתו; נכס בו הוא משקיע את עיקר חייו; נכס המשקף את אישיותו של האדם, ערכיו, תרבותו, קשריו לקהילה ועוד. יפים בעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין:

 

"ראשית לכול, נזכור שענייננו אין הוא לא בקניין ולא ברכוש על דרך הסתם - קניין ורכוש ששוויים בשוק הוא כך וכך - אלא בביתו של אדם, במשכן למשפחה. מקום מגוריו של אדם הוא מקום שבו משוקע חלק מחייו, בבית הספר הסמוך לומדים ילדיו, אפשר בחר במקום מגוריו בשל היותו סמוך למקום עבודתו או בקרבת ידידיו, מתחילה ביקש לעצמו מקום שקט - או מקום מרכזי - למגוריו, ועוד שיקולים כיוצא באלה העושים ביתו של אדם למשכן לו בקהילה" (רע"א 7112/93 צודלר נ' יוסף, פ"ד מח(5) 550, 566 (1994)).

 

         תפיסה זו של בית המגורים אף הצדיקה בעבר הטלת חובות מוגברות על

מלווים ביחסיהם עם לווים. למרות הפגיעה באינטרסים קניינים וחוזיים לגיטימיים של מלווים, נקבע כי הללו נסוגים מקום שהפגיעה בבית המגורים עולה כדי פגיעה בכבודו של אדם (ראו: ע"א 9136/02 מיסטר מאני בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004); רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375 (2001)).

 

         אשר לאמת המידה בדבר מאפייני אישיותו של הלקוח, אני סבורה כי אף

שבנסיבות העניין אין בה כשלעצמה כדי להטיל חובת זהירות רחבה על הבנק, הרי שיש בה, יחד עם מכלול השיקולים הנוספים שציינתי, כדי לחזק את מסקנתי שבמקרה דנן מוטלת על הבנק החובה לנקוט באמצעי זהירות ברמה מוגברת. המנוח היה אדם מבוגר, בן 78 שנים, שעה שחתם על יפוי הכוח. בנוסף, הוא לא נהג לפקוד את הבנק לעיתים תכופות. לטעמי, יש במאפייני אישיות אלה, יחד עם העובדה שמדובר בבית מגורים, כדי להטיל על הבנק חובה לנקוט באמצעי זהירות מחמירים יותר ביחסיו עם המנוח עת הוא פעל באמצעות שלוח, שביצע פעולות ברכושו מתוקף יפוי כוח כללי.

 

אמת מידה נוספת אותה יש לבחון הינה מנהג הבנקאים. בהקשר דנן, לא הובאו ראיות ולא נשמעו עדויות מומחים המלמדות על מנהג הבנקאים במקרים דומים. כמדומני, הנוהל שהונח בפנינו מעיד על סטנדרט ההתנהגות שהציב הבנק לעצמו בביצוע פעולות כגון דא. ברם, כפי שאדון להלן, אינני סבורה כי יש בנוהל זה כשלעצמו כדי להביא למסקנה שהבנק קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו בסיטואציה דנן. 

         

27.    בבחינת האמצעים בהם נקט הבנק במקרה דנן עולה כי אין בהם כדי לקיים

את חובת הזהירות המוטלת על הבנק בנסיבות המקרה. כעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הבנק נקט רק באמצעי הזהירות המתחייבים על פי הנוהל, המתייחס לחתימה על ערבות מתוקף יפוי כוח. בהתאם לנוהל זה ביצע הבנק שתי פעולות. ראשית, לפי סעיפים 1 ו-2 לנוהל, נשלח יפוי הכוח לבדיקת המחלקה המשפטית. לא ברור מה טיבה של בדיקה זו, מקום שככל הנראה היא לא כללה פנייה למנוח לווידוא היקף ההרשאה. היעדר פנייה לשולח עצמו מחטיאה, לטעמי, את מטרת העברת יפוי הכוח לבדיקה משפטית, שהיא כאמור לוודא כי השולח נתן לשלוח את הזכות לבצע את הפעולה הקונקרטית.

הפעולה השנייה שביצע הבנק על פי סעיף 4 לנוהל הינה שליחת מכתב רשום למנוח לאחר החתימה על שטר המשכון, המיידע אותו על השעבוד והיקפו. שליחת המכתב בדיעבד אינה משרתת את התכלית שלשמה נועד המכתב, והיא מניעת פעולת השלוח תוך חריגה מהרשאה.

 

28.    כאמור, בענייננו אופייה החשוד של הפעולה לאור דיני השליחות, אמות

המידה שנקבעו בפרשת כחולי, והעובדה שמדובר במשכון בית מגוריו של השולח, הובילו למסקנה שבנסיבות המקרה נדרש הבנק לוודא את היקף ההרשאה מעבר לבחינת יפוי הכוח הכללי כשלעצמו, כאשר חיובו של הבנק בנקיטת אמצעים נוספים אינו מחייבו להשקיע משאבים רבים למניעת הסיכון, ולצד זאת יש בכוחו למנוע את הנזק שעלול היה להיגרם עקב פעולה תוך חריגה מהרשאה.

 

ברם, בחינת האמצעים בהם נקט הבנק במקרה דנן מעלה כי מלבד קיום הנוהל הפנימי, במסגרתו לא התבררה סוגיית מתן ההרשאה לביצוע פעולת החתימה על שטר המשכון מול המנוח, לא נקט הבנק כל פעולה נוספת לווידוא היקף ההרשאה. משכך, סבורה אני כי האמצעים בהם נקט הבנק להבטחת היקף ההרשאה אינם מספיקים, ואין בהם כדי לוודא שניתנה לראובן הזכות לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון, כנדרש בפעולה חשודה כגון הפעולה בה עסקינן. אשר על כן, יש לקבוע כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח כלקוחו, ובכך התרשל כלפיו. עתה, נדרשים אנו לבחון האם בכוחה של התרשלות הבנק להשפיע על תוקפה של פעולת החתימה על שטר המשכון, כטענת המערערות.

 

         בטרם אדון בשאלה זו, יאמר כי מששוכנעתי שגם לו נהג הבנק לפי הנוהל

כדבעי, אין הדבר מוכיח שהוא אכן קיים את חובת הזהירות בהיקף ובאופן הראוי כלפי המנוח, אינני מוצאת טעם להיעתר לבקשת המערערות לגילוי מסמכים, שמטרתה, כעולה מטענת המערערות, לוודא האם נהג הבנק על פי הנוהל אם לאו.

 

תוצאת הפרת חובת הזהירות

 

29.    שאלת תוצאת הפרת חובת הזהירות של בנק כלפי לקוח הפועל באמצעות

שלוח, נידונה בפרשת כחולי על שני גלגוליה. בפרשה זו, הוצעו שלוש מסגרות נורמטיביות שונות לניתוח שאלה זו של תוצאת הפרת חובת הזהירות: דיני השליחות, דיני הנזיקין ודיני החוזים.

 

30.    בפרשת כחולי הראשונה בחר השופט (כתוארו דאז) א' ברק לנתח את שאלת

הפרת חובת הזהירות במקרה של פעולה תוך חריגה מהרשאה במסגרת הנורמטיבית של דיני השליחות. לעמדתו, מקום שהבנק, כצד ג', התרשל בבירור היקף ההרשאה, למרות שכאדם סביר היה עליו לדעת על החריגה מההרשאה, הפעולה תהא בטלה מעיקרה. לעומת זאת, אם יצר השולח חזות של הרשאה, בעוד שהצד השלישי לא ידע, ולא היה עליו לדעת, על כך שהפעולה אינה במסגרת ההרשאה, הסיכון של היעדר הרשאה ייפול על השולח, והפעולה תהיה תקפה (פרשת כחולי הראשונה, בעמ' 285). ודוק, במצב בו קיימת הרשאה לביצוע הפעולה בפועל, אף אם הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי לקוחו, השולח, ביחס לברור היקף ההרשאה, תהא הפעולה תקפה (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 452).

 

31.    דרך נוספת לבחון את הפרת חובת הזהירות היא דרך עיני המשפט הנזיקי

(ראו: נרקיס ומור, בעמ' 277). לפי מסגרת זו, הפרת חובת הזהירות תחייב את הבנק המפר לשאת בנזקי השולח, רק אם יתקיימו היסודות הנוספים להוכחת עוולת הרשלנות, הקבועים בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (ראו: פרשת כחולי, בעמ' 54-55). ויודגש, כי להבדיל מניתוח הפרת חובת הזהירות על ידי הבנק תחת המטריה הנורמטיבית של דיני השליחות, במסגרת דיני הנזיקין הפעולה לא תהא בטלה מעיקרה – היא תחייב את השולח, בעוד שהוא יהיה זכאי לפיצוי מאת הבנק בגין הנזק שנגרם לו בעקבות ההתנהגות הרשלנית.

 

32.    לפי המסלול השלישי, זה של דיני החוזים, הפרת חובת הזהירות על ידי בנק

כלפי לקוחו מולידה עילת תביעה חוזית. עילה זו נעוצה בשלל החובות החוזיות של הבנק כלפיי לקוחו, וביניהן, החובה לנהוג בזהירות הראויה בביצוע פעולות ולשמור על האינטרסים של הלקוח (נרקיס ומור, בעמ' 276). בנתיב זה בחר השופט אור בפרשת כחולי הראשונה, עת הוא דן בתוצאות הפרת חובת הזהירות על ידי הבנק (פרשת כחולי הראשונה, בעמ' 280). נקבע, כי זכות השולח כלקוח הבנק להיפרע נובעת מאי-קיום חובתו החוזית של הבנק כלפי השולח לנהוג בזהירות המחייבת בנקאי סביר בניהול חשבונותיו ונכסיו של לקוחו, במידה והבנק הפר חובה זו וגרם לשולח נזק בהתנהגותו, עומדת ללקוח זכות קיזוז כנגד הבנק מכוח סעיף 53(א) לחוק החוזים. היינו, לפי גישה זו, פעולות הבנק והשלוח תהיינה תקפות, ובד בבד, תעמוד לשולח זכות לזיכוי מקביל מכוח הלכות הקיזוז.

 

33.    השאלה מהי הקונסטרוקציה העדיפה מבין השלוש הושארה בצריך עיון, והיא

אינה עומדת להכרעה אף במקרה דנן, שכן, כפי שידון להלן, בענייננו עולה כי אין נפקות של ממש להתרשלות הבנק כלפי המנוח, לפי כל אחת משלוש הקונסטרוקציות האפשריות שהוצעו: דיני השליחות, דיני הנזיקין ודיני החוזים. לפיכך, אני סבורה כי במקרה דנן יש לקבוע שהפעולה המשפטית של החתימה על שטר המשכון תקפה, ושהמנוח אינו זכאי לפיצוי מאת הבנק על אף התרשלותו של האחרון.

 

 

דיני השליחות

 

34.    כאמור, לפי הקונסטרוקציה המשפטית של דיני השליחות, תוצאת הפרת

חובת הזהירות על ידי הבנק מקום שהשלוח פעל תוך חריגה מהרשאה הינה בטלות מוחלטת של הפעולה. לעומת זאת, ככל שקיימת הרשאה בפועל הפעולה מחייבת ומזכה את השולח, על אף הפרת חובת הזהירות. במקרה דנן, נוכחנו כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח בכך שלא בחן ברמה הנדרשת האם ניתנה לראובן ההרשאה לביצוע פעולת החתימה על שטר המשכון. עתה עלינו לברר האם פעל ראובן תוך חריגה מההרשאה שניתנה לו על ידי המנוח, שולחו. אם נענה לשאלה זו בחיוב, הרי שדין הפעולה בטלות מוחלטת, לפי דיני השליחות. 

 

35.    היקף ההרשאה נקבע לפי הבעת רצון השולח כלפי השלוח או כלפי צד שלישי

(סעיף 3(א) לחוק השליחות). אם השולח הביע את רצונו כלפי השלוח תכונה ההרשאה "הרשאה פנימית". אם הבעת הרצון של השולח מופנית לצד שלישי ליחסי השליחות, תהא זו "הרשאה חיצונית". במקרים מסוימים ההרשאה תהיה פנימית וחיצונית גם יחד. כך למשל, במקרה בו השולח נתן הרשאה בכתב לשלוח (הרשאה פנימית) והאחרון העביר את דבר ההרשאה לידיעת צד שלישי. בהנחה שמעשה זה של השלוח היה בהרשאה, פעולתו מחייבת את השולח, כאילו הוא עצמו העביר את דבר ההרשאה לידיעת הצד השלישי. לפיכך, במקרה כגון דא, הופכת השליחות משליחות הנובעת ממקור אחד לשליחות הנובעת משני מקורות (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 534-535).

 

36.    בבחינת היקף ההרשאה הפנימית, יש לברר על אילו פעולות השתרעה הבעת

רצון השולח כלפי השלוח. הבעת הרצון יכולה להיות בדרך של אמירה, בין אם בכתב ובין אם בעל פה, או בדרך שאינה אמירה, כלומר, באמצעות כל פעולה של השולח ממנה רשאי השלוח להסיק כי השולח גילה את רצונו ליצור יחסי שליחות עימו (שם, בעמ' 569). נוסף לאלו, ניתן להסיק לעניין היקף ההרשאה מתכלית השליחות, ממעמדו של השלוח ומהנהוג והמקובל לעניין נושא השליחות (עניין אלסינט, בעמ' 82). כאשר ההרשאה היא בכתב, כבמקרה דנן, יש לפרש את היקף ההרשאה על פי כללי הפרשנות המקובלים במסמכים בכתב – בין אם על ידי בחינת לשון הכתב ובין אם על ידי בחינת המקורות החיצוניים לכתב שעשויים ללמדנו על אומד דעת השולח. בין יתר המקורות החיצוניים להם ניזקק עומדות נסיבות יצירת הכתב, התנהגות הצדדים וחילופי הדברים ביניהם, ובלבד שלמקורות אלה משקל ראייתי אמין (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 549).

 

37.    מלאכת פרשנות הבעת הרצון של השולח כלפי צד שלישי דומה. גם כאן עלינו

לבחון על אילו פעולות משתרעת ההרשאה לפי תוכן ההודעה על דבר השליחות, או לפי הנלמד מכל אמצעי אחר (שם, עמ' 611). גם בבחינת תוכנה של ההרשאה החיצונית עלינו להידרש ללשון ההודעה לצד השלישי, תכליתה, והנסיבות החיצוניות לה. עם זאת, בשונה מפרשנות היקף ההרשאה הפנימית, היקף ההרשאה החיצונית ייקבע בעיקר על פי חזותה החיצונית של ההרשאה כפי שהיא נתפסת אצל הצד השלישי, כאשר המבחן הוא האם אדם סביר היה מסיק כי השולח התכוון להעניק לשלוח את ההרשאה לבצע את הפעולה המשפטית שבמחלוקת (ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, 92 (1984); ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס ([פורסם בנבו], 18.6.06) (להלן: עניין חרמץ)).

 

38.    מן הכלל אל הפרט. בענייננו, היקף ההרשאה נלמד משני מקורות. תחילה,

הביע המנוח את רצונו כלפי ראובן, באמצעות יפוי הכוח הכללי שהעניק לו ובאמצעות מקורות חיצוניים נוספים לכתב ההרשאה. בהמשך, הציג ראובן את יפוי הכוח בפני הבנק. בהיותו של ראובן שלוח של המנוח, ובהנחה שהצגת יפוי הכוח בפני הבנק הייתה במסגרת ההרשאה, יש לראות את הפעולה כאילו בוצעה על ידי המנוח עצמו, לפי הכלל "שלוחו של אדם כמותו" (סעיף 2 לחוק השליחות). לפיכך, במקרה זה, הצגת יפוי הכוח בפני הבנק יוצרת גם מבע נוסף של רצון המנוח במישור ההרשאה החיצונית. אם כך, הרי שבמקרה דנן שומה עלינו לבחון את היקף ההרשאה בשני המישורים – במישור ההרשאה הפנימית ובמישור ההרשאה החיצונית – ולראות האם ניתן להסיק כי המנוח העניק לראובן את הזכות לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון. 

 

39.    מישור ההרשאה החיצונית כשלעצמו אינו מעיד על מתן הרשאה. כאמור,

מישור זה נוצר כאשר הוצג יפוי הכוח הכללי בפני הבנק. כפי שדנתי לעיל, על אף העובדה שיפוי הכוח נחתם בנוכחות נוטריון, ועל אף העובדה שנוסחו הכללי של יפוי הכוח מאפשר לראובן, על פניו, לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון, סבורה אני כי יפוי הכוח כשלעצמו לא מלמד על אומד דעת המנוח ולא על מתן הזכות לראובן לבצע את הפעולה, במישור ההרשאה החיצונית. אם כן, יאמר כי בנקודה זו לא ניתן לקבוע שהבנק עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי בבחינת יפוי הכוח כשלעצמו עולה שפעולת ראובן הייתה במסגרת ההרשאה שהעניק לו המנוח (ראו: רע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג ([פורסם בנבו], 26.8.09); עניין חרמץ, בפסקה 28). 

 

40.    עם זאת, בבחינת מישור ההרשאה הפנימית נדמה כי אכן ניתנה לראובן

ההרשאה לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון. במישור זה, יש ליתן משקל בראש ובראשונה לקביעת המהימנות של בית המשפט קמא באשר לעדותו של ראובן. בית המשפט קבע כי טענת ראובן, לפיה ביצע את המשכון ללא הרשאה וללא ידיעת המנוח, הינה בלתי מהימנה. כך נקבע, כי יש להניח שהמנוח ידע ואישר את דבר ביצוע הפעולה במישור היחסים שבינו לבין ראובן. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור (ראו למשל: ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141 (1984); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ([פורסם בנבו], 27.7.08)). כמדומני, המקרה דנן אינו מן המקרים המצדיקים התערבות בקביעת מהימנות זו על-ידי בית המשפט קמא, ובפרט שמדובר בקביעה סבירה בשים לב לאינטרס המובהק של ראובן להשמיע גרסה לפיה הוא חרג מההרשאה שניתנה לו, התואמת לאינטרס של אחיותיו, המערערות (ראו והשוו: ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48 (1980)).

 

41.    כמו כן, גם נסיבות נוספות תומכות בקביעה כי רצונו של המנוח במישור

ההרשאה הפנימית היה שתבוצע פעולת החתימה על שטר המשכון. בעניין זה, יש להתייחס למעמדו של ראובן בעיני המנוח, כפי שמשתקף מתצהירי המערערות והמנוחה, המחזק את הסברה כי המנוח נתן לראובן את הזכות לבצע את פעולת החתימה על המשכון. בתצהירים נאמר כי ראובן זכה ליחס מיוחד מהוריו, כי הוא היה בעל מעמד בכורה, וכי המנוח סמך עליו והתגאה בפועלו. יש להניח כי מעמד זה, ורצונו של המנוח בהצלחת עסקיו של בנו, גרמו לו לתת את הסכמתו לראובן כי ימושכן הבית להבטחת חובות החברה.

 

         מלבד זאת, אם כוונת המנוח הייתה כי יינתן יפוי כוח ספציפי, לביצוע פעולה

אחת ויחידה, כפי שטענו המערערות, יש לתהות מדוע הוא נתן לראובן יפוי כוח כללי, אשר נדרשת מעורבות נוטריון באישורו. מאפיין זה של יפוי הכוח מעיד לטעמי על  כך שהמנוח לא התכוון להגביל את ההרשאה שנתן לראובן להשלמת חוזה החכירה מול מינהל מקרקעי ישראל בלבד. 

 

         הנה כי כן, אני סבורה כי במישור ההרשאה הפנימית, נוכח קביעת בית

המשפט קמא לעניין מהימנות עדותו של ראובן, נוכח נסיבות הענקת יפוי הכוח, ונוכח יחסי הקרבה ששררו בין המנוח לראובן, יש יסוד להניח כי ניתנה לראובן הרשאה לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון.

 

42.    נמצא, אפוא, כי בעוד שבמישור ההרשאה החיצונית מתעורר קושי להסיק

שהמנוח נתן הרשאה לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון, במישור ההרשאה הפנימית, ככל הנראה, ניתנה הרשאה לביצוע הפעולה. חוק השליחות אינו מציע תשובה ברורה בסיטואציה בה אין חפיפה מלאה בין ההרשאה הפנימית לבין זו החיצונית. התשובה לשאלה ידה של איזו הרשאה תגבר מותנית בהקשר שבו היא נשאלת, כך שאין לומר תמיד כי ידה של הרשאה זו או אחרת על העליונה (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 542; פרשת כחולי, בעמ' 47). במקרה דנן, נדמה כי יש ללמוד על רצון המנוח כפי שהוא משתקף במישור ההרשאה הפנימית. ראשית, בבחינת שתי ההרשאות עולה כי אין סתירה של ממש ביניהן, שכן ההרשאה הפנימית התירה לראובן לבצע את הפעולה, ואילו ההרשאה החיצונית "שותקת" בעניין זה, במובן זה שהיא אינה שוללת את ביצוע הפעולה (ראו והשוו: שם, בעמ' 48). שנית, יש לתת את הדעת לכך שההרשאה החיצונית בענייננו לא נוצרה ישירות על ידי המנוח כלפי הבנק, אלא על ידי ראובן, השלוח, באמצעות הצגת יפוי הכוח בפני הבנק, כך שהמנוח הביע את רצונו באופן ישיר רק במישור ההרשאה הפנימית. לכך יש לדידי נפקות בהיבט המשקל שיש לתת למישור ההרשאה החיצונית ולהבעת רצון המנוח כפי שמצטיירת במישור זה.

 

43.    מכל מקום, במקרה דנן אין הכרח להכריע איזה מבין המישורים גובר. זאת

משום שיש בשתיקת המנוח ובמחדלו לפעול לאורך השנים, אם אכן התנגד הוא לביצוע הפעולה בשמו, כדי ללמדנו על כי המנוח העניק לראובן הרשאה לבצע את הפעולה, ולו בדיעבד.

 

         נקודת המוצא בעניין זה היא כי לעיתים גם שתיקה או מחדל של השולח

לעשות מעשה יכולים להימצא כמקנים הרשאה, באחת משתי דרכים: אישור בדיעבד או הרשאה מלכתחילה. המבחן הוא האם היה על השולח, המבקש לשלול את ההרשאה לביצוע פעולה מסוימת, כאדם סביר, לקום ולעשות מעשה, ובמחדל אי העשייה הוא גרם לשלוח או לצד שלישי להאמין כי ניתנה לשלוח הרשאה לפעול. אם התשובה לכך חיובית, הרי שניתן לראות את הפעולה כאילו ניתנה לגביה הרשאה. ודוק, לא כל שתיקה תתפרש כיוצרת הרשאה. על בית המשפט להסיק ממכלול הנסיבות כי אדם סביר היה פועל ומביע את רצונו אם לא היה מעוניין להקנות את השליחות. משלא פעל השולח, אף על פי שהיה מצופה לעשות כן, עשויה ההתנהגות להתפרש כיוצרת הרשאה לביצוע מעשה השליחות.

 

44.    כאמור, את שתיקת השולח ניתן לפרש בשתי דרכים: כהענקת אישור בדיעבד

או כמתן הרשאה מלכתחילה. אפשרות מתן אישור בדיעבד מעוגנת בסעיף 6(א) לחוק השליחות. לפי סעיף זה, יכול השולח להכשיר פעולה שבוצעה ללא הרשאה, או תוך חריגה מהרשאה, על ידי מתן אישור בדיעבד, ובלבד שהבעת רצון השולח ליתן את האישור לפעולה נעשית מתוך ידיעה מלאה של עובדות הפעולה (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 779; ע"א 822/88 לנר נ' דרזנר, פ"ד מד(2) 167, 172 (1990); ע"א 632/87 גרנט נ' מרדכי, פ"ד מה(1) 544 (1990)). אישור בדיעבד יכול שיהיה גם בחוסר מעשה, ובלבד שמחדל אי-עשיית המעשה יצביע על אומד דעתו של השולח להכשיר את הפעולה בדיעבד. התשובה לשאלה אימתי חוסר מעשה של שולח יצביע על אומד דעתו ליתן אישור בדיעבד, תינתן לאחר שבית המשפט ייבחן "אם על פי ניסיון החיים הרגיל, אדם סביר הפועל בתום לב היה מצפה מהשולח, שאף הוא פועל בתום לב, לעשות מעשה אם הוא אינו מאשר בדיעבד" (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 784).

 

45.    אפשרות נוספת הינה כי שתיקת השולח תתפרש כמתן הרשאה מלכתחילה

לביצוע הפעולה. זאת, מקום שהשתיקה או המחדל מתמשכים התמשכות יתרה, עד כי הפירוש הסביר שיש ליתן להתנהגות השולח ולשתיקתו הוא הענקת הרשאה לשלוח לבצע את הפעולה בשמו מלכתחילה (שם, בעמ' 570; ע"א (ת"א) 683/83 מני נ' איזנברג, פ"מ תשמ"ה (ב) 315, 322 (1983)). האלמנט של משך הזמן מהווה פקטור בהכרעה בין האפשרות של אישור בדיעבד לבין האפשרות של הרשאה מלכתחילה. ההנחה היא שככל שהשתיקה או המחדל מתמשכים על פני תקופה ארוכה יותר, כך חולף זמן רב המאפשר לשולח להבהיר את נסיבות השתיקה, ואם הללו לא הובהרו, הרי שיש ללמוד מכך על שהשולח העניק הרשאה מלכתחילה לבצע את הפעולה.  

 

46.    אשר למקרה דנן, אני סבורה כי הוא נופל לסוג המקרים בהם ניתן להסיק

משתיקתו המתמשכת של המנוח על כי הוא העניק הרשאה מלכתחילה לראובן לבצע את הפעולה. כעולה מעובדות המקרה, המנוח לא פנה לבנק לאחר שהשמאי מטעם הבנק הגיע לבית המנוח והמנוחה לשם הערכת שוויו. גם אילו הייתי מקבלת את טענת המערערות כי המנוח והמנוחה לא ידעו על ביקור השמאי בבית, הרי שלא ניתן להסביר את שתיקת המנוח ואי-הבעת כל התנגדות מצידו לביצוע הפעולה בשבע השנים שחלפו מביצוע הפעולה ועד מותו. בהקשר זה, לא מצאתי ממש בטענת המערערות כי המנוח לא ידע אודות דבר המשכון. בית המשפט קמא קבע, כקביעה עובדתית, כי הבנק שלח מכתב רשום למנוח לאחר ביצוע המשכון וכן מכתבים באופן שוטף בעניין גובה המשכון ומצב חשבונות החברה. כן קבע בית המשפט קמא כי גרסתו של ראובן, לפיה המכתבים הוסתרו מהמנוח לאורך השנים, הינה בלתי מהימנה. קביעות אלה מקובלות עליי. אין זה סביר בעיניי שראובן, שכלל לא התגורר בבית הוריו, הצליח להעלים את מכתבי הבנק שהגיעו לביתו של המנוח לאורך השנים ולהסתיר מן המנוח את דבר ביצוע המשכון. משנמצא כי יש להניח שהמנוח ידע על ביצוע הפעולה משך שנים ארוכות, היה מצופה ממנו, כאדם סביר, לפעול ולשלול את הקנית השליחות אם אכן היה מדובר בפעולה תוך חריגה מהרשאה.

 

נוכח פרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע הפעולה, בשנת 1997, ועד למות המנוח, בשנת 2004, אני סבורה כי מבין שתי האפשרויות, זו של אישור בדיעבד וזו של הרשאה מלכתחילה, הפרשנות המדויקת יותר שיש ליתן לשתיקת המנוח ולמחדלו מלפעול היא כי הוא העניק לראובן הרשאה מלכתחילה לביצוע פעולת החתימה על שטר המשכון. לרשות המנוח עמדו 7 שנים תמימות, שהן לכל הדעות פרק זמן ממושך, בו יכול היה לפעול ולעדכן את הבנק אילו התכוון שלא להקנות לראובן את ההרשאה. משחלף פרק זמן ארוך ביותר בו לא הובהרו נסיבות השתיקה, ולמעשה ההשגות לעניין היקף ההרשאה עלו רק לאחר מותו של המנוח ולאחר שפנה הבנק למימוש המשכון, הפירוש הסביר שיש לתת לשתיקת המנוח הוא כי הוענקה לראובן הרשאה מלכתחילה ליטול משכנתה על בית המגורים להבטחת חובותיו שלו.

 

47.    אשר על כן, בנסיבות המקרה שוכנעתי שפעולת החתימה על שטר המשכון

הייתה במסגרת ההרשאה שניתנה, בין אם כפי שעולה בבחינת מישור ההרשאה הפנימית, ובוודאי כפי שעולה משתיקתו המתמשכת של המנוח. לפיכך, לפי המסגרת הנורמטיבית של דיני השליחות, משנקבע כי ראובן פעל בהרשאה, אין מקום להורות על בטלותה המוחלטת של הפעולה, הגם שהבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח.

 

         עתה נפנה לדון בשני המסלולים הנוספים אשר על פיהם יכול שתידון תוצאת

הפרת חובת הזהירות על ידי הבנק: דיני הנזיקין ודיני החוזים. כבר עתה יאמר כי גם בבחינת התרשלות הבנק בהתאם לדינים אלה, משנמצא כי הפעולה הייתה על פי ההרשאה שניתנה, אין המנוח, או המערערות בנעליו, זכאים לקבל פיצוי מאת הבנק.

 

דיני הנזיקין

 

48.    כאמור, יש הרואים בחובת הזהירות בה חב הבנק כלפי לקוחותיו כנובעת

מהמסגרת הנורמטיבית של דיני הנזיקין. לפי עמדה זו, עלינו להיווכח כי מתקיימים יתר היסודות של עוולת הרשלנות כדי לחייב את הבנק בפיצוי המנוח לפי עוולה זו. בענייננו, אני סבורה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הנזק, ככל שנגרם. כפי שפורט לעיל, פעולת החתימה על שטר המשכון בוצעה במסגרת ההרשאה שהעניק המנוח לראובן. בשל כך, אף אם נגרם למנוח נזק כתוצאה מביצוע הפעולה, לא ניתן לקבוע כי מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי הבנק ובין נזק. משלא מתקיים יסוד הקשר הסיבתי, הרי שלא ניתן לחייב את הבנק בפיצויים מכוח הפרת עוולת הרשלנות.

 

דיני החוזים

 

49.    גם לפי דיני החוזים לא ניתן לקבוע כי עומדת למנוח זכות קיזוז מול הבנק,

הנתונה בסעיף 53 לחוק החוזים. כידוע, בדיני החוזים, כמו בדיני הנזיקין, לא יינתן פיצוי, אלא אם הוכח כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי, במובן זה שניתן לייחס את הנזק שנגרם להפרת החוזה (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני החוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 327 (תשס"ט)). בענייננו, כאמור, גם אם נגרם למנוח נזק כתוצאה מהחתימה על שטר המשכון, אין הוא נובע מהפרת חובת הזהירות על ידי הבנק, כי אם ממתן הרשאה לראובן לבצע את הפעולה. משכך, אין בהפרת חובת הזהירות על ידי הבנק כדי להוליד עילת קיזוז לטובת המנוח כלפי הבנק מכוח היחסים החוזיים שביניהם (ראו והשוו: מנחם מאוטנר "קיזוז" דיני חיובים – חלק כללי 515 (דניאל פרידמן עורך, תשנ"ד)).

 

         נמצא, אפוא, כי אף אם היה נוקט הבנק ברמת אמצעי הזהירות הנדרשת

בנסיבות העניין, והיה מוודא את היקף ההרשאה עם המנוח, שטר המשכון היה נחתם בכל זאת, שכן הפעולה הייתה במסגרת ההרשאה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי פעולת החתימה על שטר המשכון בטלה מעיקרה לפי דיני השליחות, כטענת המערערות, ואף אין לחייב את הבנק במתן פיצוי למנוח לפי דיני הנזיקין או החוזים. 

 

חובות אמון וגילוי של הבנק כלפי ממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר

 

50.    טענה נוספת שהעלו המערערות הינה כי הבנק הפר את חובת הגילוי בה הוא

חב כלפיי המנוח, מכוח דיני הערבות. על פי הטענה, נכנס המנוח בגדרי סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון), הקובע כי דינו של בעל נכס שמושכן כערובה לחיובו של אחר, כדין מי שערב לאותו חיוב. משכך, הן טוענות כי מלוא החובות החלות על הבנק כלפי ערבים חלות גם כלפי המנוח. בכלל זה, חלה גם חובת הגילוי הקבועה בסעיף 22 לחוק הערבות, לפיו על הבנק לגלות לערב אי-אלו פרטים עובר לחתימה על חוזה הערבות. לשיטתן, משהפר הבנק את חובת הגילוי כלפי המנוח באופן גורף, הסעד הינו ביטול שטר המשכון לפי סעיף 23 לחוק הערבות.

 

51.    אכן, הבנק חב בחובות אמון מוגברות, ובכלל זה חובת גילוי, כלפי לקוחותיו,

כלפי ערבים, וכן כלפי ממשכן נכס כערובה לחיובו של אחר, לפי סעיף 12 לחוק המשכון (ראו למשל: ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 364, 376 (2002) (להלן: עניין פייבושביץ); רע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ, פס' 6 ([פורסם בנבו], 15.11.07)). פירטתי לעיל את ההצדקות המרכזיות להטלת חובות שונים על הבנק ביחסיו עם הלקוח, ובכלל אלה, פערי הכוחות והידע בין הבנק כמוסד מקצועי לבין מקבלי השירות, וכן האמון שרוחש הציבור לבנק, שנתפס בעיניו כגוף "מעין ציבורי". אשר להטלת חובות אמון וגילוי כלפיי ערבים, ניתן למצוא הצדקה נוספת וייחודית, שעניינה בצורך למנוע מצב שבו אדם ייטול על עצמו התחייבות לטובת אחר, כשלמעשה הוא אינו מבין את טיבה ומהותה. ההנחה היא שחוזי הערבות הם אחידים ולמתקשרים בהם אין יכולת ממשית לבחון ולהבין את התניות הרבות הכלולות במסגרתם. לפיכך, הדרך המתאימה להגן על אדם אשר כורת חוזה ערבות עם הבנק הינה להטיל על הבנק את החובה לפעול, לגלות, ולהתערב במידת הצורך, עובר לחתימה על הערבות, בכדי להבטיח את גמירות דעת הערב ביחס לחוזה הערבות (ראו: רוי בר-קהן דיני הגנת הערב 37-45 (1998)).

 

52.    המקורות הנורמטיביים המעגנים את חובות האמון הללו הם, בין השאר, חוק

הבנקאות, התקף גם לגבי ערבים החל משנת 1994 (סעיף 17א לחוק הבנקאות, אשר נחקק בהצעת חוק הבנקאות (תיקון מס' 2), התשנ"ד-1994, ה"ח 154), וכן חוק הערבות המבחין בין סוגים שונים של ערבים ומטיל חובות שונות על הבנק ביחס אליהם (פרק ב' לחוק הערבות).

 

53.    המקרה בו עסקינן נופל בגדר סעיף 12 לחוק המשכון, הקובע כי דינו של בעל

נכס שמושכן כערובה לחיובו של אחר כדין מי שערב לאותו חיוב (ראו: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 7.7.08); ע"א 4080/04 גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ([פורסם בנבו], 9.10.05)). יוער, כי קיימת מחלוקת בפסיקה באשר למידת ההגנה לה זכאי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר בהשוואה למידת ההגנה לה זכאי ערב לפי חוק הערבות (ראו: רות פלאטו-שנער דיני בנקאות חובות האמון הבנקאית 123 (2010) (להלן: פלאטו-שנער)). על אף שחשיבותה של סוגיה זו רבה, אין אנו נדרשים להכריע בה בערעור דנן, שכן, בענייננו, אין מחלוקת כי הבנק לא קיים כלל את חובות הגילוי כלפי המנוח לפי סעיף 22 לחוק הערבות עובר לחתימה על שטר המשכון. עם זאת, השאלה שעולה היא האם יש בכך כדי להביא לבטלות המשכון לפי סעיף 23 לחוק הערבות, כטענת המערערות, למרות שהמנוח פעל במסגרת יחסי שליחות. לדיון בשאלה זו נפנה כעת.

 

54.    תכליתו של מוסד השליחות הינה לאפשר להביא לידי ביטוי את אוטונומיית

הרצון הפרטי של אדם בתנאים של חברה מתפתחת, בה מתקיימת פעילות כלכלית ענפה, אשר מקשה על אדם לפעול רק במסגרת פעילותו העצמית. מוסד השליחות, אפוא, מתאים למצבים בהם מבקש אדם להגשים את רצונו הפרטי, אך לשם כך עליו להיעזר באחרים (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 309-310). לפיכך, מקום בו אדם מעניק יפוי-כוח לאדם אחר, אותו אדם הופך לשלוחו, והוא רשאי לבצע פעולות בשמו של השולח ולפעול בנעליו על פי הכלל "שלוחו של אדם כמותו" (סעיף 2 לחוק השליחות; שם, בעמ' 429-437). כתוצאה מהענקת יפוי הכוח, מתנתק הקשר הישיר בין השולח לבין צדדים שלישיים ביחס לפעולות השלוח המבוצעות מתוקף יפוי הכוח. לצד זאת, נוצר קשר ישיר בין השלוח לבין צדדים שלישיים, שלא היה נוצר אלמלא יחסי השליחות. אי-ניתוק הקשר בין השולח לבין הצד שלישי, עלול להטיל נטל כבד הן על השולח שייאלץ להיות מעורב בחזיתות פעולה אחדות במקביל, והן על צדדים שלישיים שיידרשו לעמוד בקשר גם עם השלוח וגם עם השולח.

           

55.    אם כן, בשונה ממערכות יחסים אחרות בהן נוצר קשר בין הבנק לבין ערב

המבקש למשכן נכס להבטחת חיובו של אחר, במצב של יחסי שליחות מתרחשת הפעולה ההפוכה לגבי הערב. זאת, מפני שהקניית השליחות מביאה לניתוק הקשר הישיר בין השולח לצד השלישי, כאשר השלוח נכנס בנעלי השולח ופועל בשמו ועבורו (ראו והשוו: ע"א 717/89 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ (בפירוק), פ"ד מט(1) 114 (1995)). השאלה היא הכיצד ידע הערב, הפועל באמצעות שלוח, לקבל החלטה מושכלת לגבי ביצוע הפעולה מול הבנק, בהיעדר חובות גילוי ישירות כלפיו מאת הבנק. לשון אחר, השאלה היא הכיצד תוגשמנה תכליות חובות הגילוי המוטלות על הבנק ביחסיו עם ערב, במובן זה שתימנע התקשרות הערב עם הבנק, אם הערב אינו יודע ומבין את פרטיי ההתקשרות ואת משמעות התחייבותו כלפי הבנק על בוריים.

 

56.    הפתרון לקושי זה נמצא בחוק השליחות עצמו. ביסוד דיני השליחות ניצב

הרעיון לפיו "שליחות נבנית על נאמנות ועל אמון, ובאין נאמנות לא תיכון שליחות" (עניין מיטלברג, בעמ' 554), ובהתאם, מטיל הדין בסעיף 8 לחוק השליחות חובת נאמנות על השלוח כלפי השולח. ההצדקה המרכזית להטלת חובת הנאמנות טמונה בכך שהשולח הפקיד בידי השלוח את כוח הייצוג, המאפשר לאחרון לשנות את מעמדו המשפטי של הראשון, לעיתים מבלי שתהיה לו שליטה על אופן הפעלת הכוח. במטרה לפתור את הבעיה הפוטנציאלית של ניצול כוחו של השלוח לרעה והעדפת האינטרסים האישיים שלו על פני האינטרסים של שולחו, מטיל הדין חובת נאמנות כללית וכן חובות נאמנות מיוחדות על השלוח (ברק חוק השליחות כרך ב 1035 (1996) (להלן: ברק, חוק השליחות ב); ע"א 262/86 רוט נ' deac & co.inc, פ"ד מה(2) 353 (1991)).

 

57.    בין חובות הנאמנות המיוחדות מוטלת בסעיף 8(1) לחוק השליחות חובת

גילוי רחבה על השלוח, הכוללת את הדרישה כי הוא יגלה לשולח כל ידיעה או מסמך הנוגעים לנושא השליחות (ברק, חוק השליחות ב, בעמ' 1054); בסעיף 8(2) לחוק האמור קבועה חובת הימנעות מכל ניגוד עניינים בין ענייני השולח לבין ענייניו של השלוח או של כל אדם אחר, אלא אם השולח הסכים לכך (שם, בעמ' 1059); בסעיף 8(3) לחוק השליחות קבוע איסור דיספוזיטיבי על השולח לבצע פעולות שליחות עם עצמו, אשר עלולות להעמידו במצב של ניגוד עניינים חמור לענייני השולח (שם, בעמ' 1062-1063); בסעיף 8(4) לחוק מוטל על השלוח איסור לקבל כל טובת הנאה ממעשה השליחות, באופן שעשוי לפגוע בטוהר שיקוליו בענייני השליחות (שם, בעמ' 1067); וסעיף 8(5) לחוק השליחות מתייחס לצורך בזרימת המידע באופן שוטף ומטיל איסור על השלוח להשתמש במידע לרעת שולחו (שם, בעמ' 1070). ויודגש, כי החובות המיוחדות המנויות בסעיף 8 האמור אינן ממצות את חובת הנאמנות, אלא מהוות הדגמה בלבד לעקרון הנאמנות הכללי (ע"א 2664/90 פרלוב נ' נסימי, פ"ד מח(1) 768, 796 (1994) (להלן: עניין פרלוב)).

 

58.    הנה כי כן, בסיטואציה של אדם המעניק ערבות ופועל באמצעות שלוח,

המידע שהיה מקבל אותו אדם אילו היה פועל באופן עצמאי מול הבנק, אמור להגיע לידיעתו, בהיקף דומה, באמצעות שלוחו, מכוח החובות המוטלות על השלוח בחוק השליחות. כך, על הבנק לקיים את חובות הגילוי החלות עליו מכוח דיני הבנקאות והערבות, בהיקף התלוי בסיטואציה הנדונה, כלפי השלוח, בעוד שעל השלוח מוטלת החובה להעביר את מלוא המידע שקיבל לשולח, לפי סעיף 8 לחוק השליחות. מנגנון זה של זרימת המידע בין הגורמים השונים מאפשר להביא לידיעת השולח את כל הפרטים הדרושים לשם קבלת החלטה מושכלת באשר לביצוע הפעולה, תוך שמירה על עקרון "ניתוק הקשר" בין השולח לצד השלישי, המתחייב ממהות דיני השליחות.

 

59.    קושי מסוים עלול להתעורר במקרים בהם ביסוד פעולת השלוח אינטרסים

זרים לאינטרס השולח, באופן המקים חשש שהשלוח יפר את חובות הנאמנות כלפי השולח, כך שהוא לא יקבל את מלוא המידע הנחוץ לו לצורך קבלת החלטה מושכלת בעניין הפעולה נשוא השליחות. הפתרון "הקלאסי" לקושי זה מצוי בסעיף 9 לחוק השליחות, שעניינו תוצאת הפרת חובות הנאמנות. לפי סעיף 9(א) לחוק האמור, נתונה לשולח האפשרות לתבוע תרופות חוזיות מן השלוח שהפר את חובות הנאמנות כלפיו. לפי סעיף 9(ב) לחוק, במידה והפרת חובות הנאמנות הייתה על דעת הצד השלישי, רשאי השולח לבטל את הפעולה (ראו: ברק, חוק השליחות ב, בעמ' 1087- 1112).

 

         פתרון נוסף, שנועד למקרי קצה, בהם הפרת חובות הנאמנות היא כה חמורה

עד כי היא גוררת פעולה תוך חריגה מהרשאה, הינו ביטול הפעולה מעיקרה. ביסוד פתרון זה מונח הרעיון הניצב במוקד דיני השליחות, והוא הרעיון לפיו פעולת השלוח תוך חריגה מהרשאה אינה מחייבת או מזכה את השולח. אם כן, מקום בו נקבע כי השלוח הפר במידה חמורה את חובות הנאמנות החלות עליו, כך שנמצא כי השולח התקשר בפעולה החורגת מאומד דעתו משום שלא ידע את פרטיה, ייתכן כי ייקבע שהפרת חובות הנאמנות יוצרת חריגה מהרשאה, שתוצאתה בטלות מוחלטת של הפעולה (ברק, חוק השליחות א, בעמ' 479; ברק, חוק השליחות ב, בעמ' 1098, 1100). 

 

         מקרה כאמור נדון בהליך בקשת המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בתל

אביב (ה"פ (ת"א) 320/82 שאול נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"מ תשמ"ד(1) 177 (1983)). שם, דובר בבנק שפעל כשלוחו של לקוח, ובמסגרת זו ביצע פעולות רכישת מניות עבור הלקוח, תוך הפרה משמעותית של חובת הגילוי כלפיו באשר לעלות המניות. בית המשפט (כבוד השופט א' פלפל) קבע כי מניעת מידע מהותי מהשולח באופן המהווה הפרת חובת הגילוי הקבועה בסעיף 8(1) לחוק השליחות, גוררת פעולה ללא הרשאה שאינה מחייבת או מזכה את השולח. קביעה זו אף אושרה בבית משפט זה (ע"א 400/84 יחזקאלי נ' בנק המזרחי המאוחד, [פורסם בנבו] תק-על 86(3) 501 (1986), שדן בערעור על מקרה שנסיבותיו דומות).

 

60.    השאלה המתעוררת היא מה מידת הפרת חובות הנאמנות הנדרשת? עד כמה

נדרש כי ההפרה תהא קיצונית כדי שתחשב כגוררת פעולה תוך חריגה מהרשאה? אני סבורה כי התשובה לשאלה זו משתנה ממקרה למקרה. כל מקרה לגופו, כל מקרה ונסיבותיו הוא. על בית המשפט הדן בדבר לשאול עצמו האם השולח היה מסכים לפעולה הנדונה אלמלא הפרת חובות הנאמנות של שלוחו. בחינה זו תעשה על פי הדרך הרגילה לבחינת היקף ההרשאה, כפי שנדונה בהרחבה בחלקו הראשון של הדיון, ובכלל זה תכלול בחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית של רצון השולח, שאמור לשקף את אומד דעתו לגבי ביצוע הפעולה. מכל מקום, שיקול הדעת נתון לבית המשפט הדן בדבר, אשר ייבחן האם בנסיבות מקרה הבא לפתחו מדובר בהפרת "רגילה" של חובת הנאמנות, המזכה את השולח בתרופות חוזיות כלפי השלוח, או שמא מדובר בהפרה חמורה וקיצונית, הגוררת חריגה מההרשאה, שתוצאתה בטלות הפעולה.

 

 

61.    יש להדגיש את משמעות ההבחנה בין שני המקרים של הפרת חובות

הנאמנות. בגין הפרת חובות הנאמנות שאינה עולה כדי חריגה מהרשאה, נתונות לשולח התרופות הניתנות בשל הפרת חוזה, לפי סעיף 9(א) לחוק השליחות. אפשרות ביטול הפעולה תלויה בשאלה האם ההפרה הייתה על דעת הצד השלישי, כאשר לעניין זה נדרשת ידיעה ממשית ומלאה של הצד השלישי אודות ההפרה (ברק, חוק השליחות ב, בעמ' 1102). לעומת זאת, במקרה של הפרה חמורה של חובות הנאמנות הגוררת חריגה מהרשאה, התוצאה היא שהפעולה בטלה מעיקרה – היא אינה מזכה או מחייבת את השולח כלפי הצד השלישי, על אף אינטרס ההסתמכות של הצד השלישי. זאת, אלא אם נתן השולח אישור בדיעבד לביצוע הפעולה, לפי סעיף 6(א) לחוק השליחות.

 

         הבחנה זו, בין הסעדים הנתונים לשולח בסעיף 9 לחוק השליחות, לבין ביטול

מוחלט של הפעולה כתוצאה מחריגה מהרשאה, משיקה להבחנה בין סעדים חוזיים הניתנים בגין הפרת חוזה, לעומת סעד של ביטול חוזה מחמת פגם ברצון המתקשר. במקרה של הפרת חוזה, אין הסעדים החוזיים שניתנים קשורים לפגם ברצונו של השולח. ביטול החוזה לא יהיה בהכרח הסעד המיידי שיינתן לנפגע מהפרת החוזה, ואם הנפגע יהיה רשאי לבטל את החוזה, כוחו של הביטול יהיה אקטיבי, במובן זה שהביטול יפעל רק ממועד הביטול להבא. זאת, בדומה לביטול הפעולה לפי סעיף 9(ב)לחוק השליחות, שכאמור יתאפשר רק אם ההפרה הייתה על דעת הצד השלישי. מנגד, ביטול חוזה מחמת פגם ברצון המתקשר פועל למפרע, כך שמלכתחילה החוזה אינו בעל תוקף מחייב. זאת, כשם שרואים בחריגה מחובות הנאמנות הגוררת פגם במתן ההרשאה כמעשה ההופך את חוזה השליחות לחוזה שאינו פרי רצונו החופשי של השולח, שתוצאתו הינה בטלות מוחלטת של הפעולה (דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים כרך ב 1108 (תשנ"ג); ברק, חוק השליחות א, בעמ' 578). 

 

62.    במצב של בטלות מוחלטת של פעולה, בגין חריגה קיצונית מחובות הנאמנות

הגוררת חריגה מהרשאה, צד שלישי תם לב, אשר ההפרה החמורה לא נעשתה על דעתו, עלול למצוא עצמו כבעל זכות לתבוע את נזקו מהשלוח בלבד, לפי סעיף 6(ב) לחוק. לפיכך, במקרים בהם מדובר בשליחות גלויה, כך שהצד השלישי יודע אודות קיומם של יחסי שליחות, ייתכן כי תימצא לו תועלת בווידוא אי הפרתן של חובות הנאמנות כלפי השולח בכל הקשור להשתכללות הפעולה נושא השליחות. ביסוד רעיון זה מונח בראש ובראשונה האינטרס של הצד השלישי כי הפעולה תהיה תקפה, בהנחה שאחרת, עלול הצד השלישי לעמוד בפני שוקת שבורה, אם יימצא שהשלוח אינו יכול לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. לכן, הברירה כיצד לנהוג נתונה בידי הצד השלישי, כתלות בשיקוליו שלו.

 

63.    טלו לדוגמא מקרה בו שלוח, אשר לו חובות כבדים, פונה לבנק מסויים

כשבידיו הרשאה מפורשת מידי שולחו כי תועמד ערבות לטובת השלוח. הבנק פועל בהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליו, מברר את היקף ההרשאה, ומגלה כי אכן מדובר בפעולה בהרשאה. לצד זאת, מקיים הבנק את חובת הגילוי, ומגלה לשלוח את משמעות מתן הערבות, תוך שהוא מניח כי המידע יועבר לשולח באמצעות שלוחו, ובהתאם לחובות הנאמנות הקבועות בחוק השליחות. בהמשך, נודע כי השלוח הסתיר מהשולח את עצם קיומם של החובות הכבדים ואת השלכות מתן הערבות, בניגוד לחובת הגילוי המוטלת עליו בחוק השליחות, ומוכח כי הענקת הערבות בנסיבות אלה חרגה מאומד דעתו של השולח, כך שהפעולה בוצעה תוך חריגה מהרשאה והיא בטלה מעיקרה. בדוגמה זו, הבנק רשאי לתבוע את נזקיו מן השלוח בלבד לפי סעיף 6(ב) לחוק השליחות, אך בהינתן שיש לו חובות כבדים, יש להניח כי הבנק יעמוד בפני שוקת שבורה. בנסיבות המתוארות, ייתכן כי כדאי היה לבנק לוודא, אולי במסגרת ווידוא היקף ההרשאה ואולי שלא במסגרת זו, כי השולח מכיר את הפרטים המהותיים הכרוכים בביצוע הפעולה. ווידוא כאמור היה מונע מלכתחילה מצב של פעולה תוך חריגה מהרשאה ומשרת את אינטרס הבנק כי הפעולה תחייב את השולח.

 

64.    סיכומה של נקודה זו - לפי סעיף 8 לחוק השליחות, מוטלות על השלוח חובות

נאמנות כלפי השולח ביחס לפעולות השליחות. חובות אלה הן עניין פנימי בין השלוח לשולח, כך שהן אינן חלות על צד שלישי ליחסי השליחות. אף על פי כן, במקרים מסוימים, דוגמת מקרה של שלוח הפועל לטובת עצמו, עלול להתעורר חשד כי פעולת השליחות מבוצעת תוך הפרה קיצונית של חובת הנאמנות, באופן שעלול לגרור חריגה מהרשאה ובטלות מוחלטת של הפעולה. במצב זה, צד שלישי תם לב יוכל לתבוע את נזקו רק מהשלוח, לפי סעיף 6(ב) לחוק השליחות, אך לא מן הנמנע כי הוא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, ללא כל יכולת להיפרע מן השלוח. על מנת להימנע ממצב כאמור, ווידוא קיומן של חובות הנאמנות יכול לסייע בידי הצד השלישי בהבטחת תקפות הפעולה. ברי, כי אין מדובר בהטלת חובה על הצד השלישי לקיים את חובות הנאמנות כלפי השולח, כי אם בזכות בלבד הנתונה בידיו, אשר תופעל לפי שיקול דעתו.

 

 

מהכלל אל הפרט

                    

65.    אשר למקרה דנן, אין מחלוקת כי הבנק נדרש לגלות למבצע את פעולת

החתימה על שטר המשכון מספר פרטים מהותיים עובר לביצוע הפעולה, ובכללם סכום הקרן, שיעור הריבית ובסיס ההצמדה, תקופת החיוב ועוד, כאמור בסעיף 22 לחוק הערבות. עם זאת, כפי שדנתי, אין יסוד לטענת המערערות כי חובה זו של הבנק חלה כלפי המנוח עצמו, שכן הוא "המחה" את זכותו לקבלת מידע אודות פרטי הפעולות נשוא השליחות לידי ראובן, שלוחו. המערערות לא טענו כי הבנק לא קיים את חובת הגילוי כלפי ראובן השלוח, ולפיכך יש להניח כי במישור זה פעל הבנק כדין. ככל שהמערערות טוענות כי המנוח לא ידע את כל הפרטים המנויים בסעיף 22 לחוק הערבות, הרי שאין להן להלין בעניין זה אלא על אחיהן, ראובן, על כך שייתכן שהוא לא העביר מלוא המידע הקשור למעשה השליחות, ובכלל זה, את המידע שהוא קיבל מהבנק אודות פרטי פעולת המשכון.

 

         כאמור, המערערות כלל לא טענו כי ראובן הפר את חובות הנאמנות כלפי

המנוח לפי סעיף 8 לחוק השליחות, וממילא טענה כאמור לא הוכחה. לפיכך, בערעור  דנן איננו נדרשים לדון בשאלה האם הפר השלוח את חובת הנאמנות באופן קיצוני, העולה כדי חריגה מהרשאה. בבחינת למעלה מן הצורך, יאמר כי, על פניו, לא נראה שהוסתר מהמנוח מידע מהותי אודות הפעולה, שעלול היה לגרור חריגה מהרשאה. בשים לב למצבה הכלכלי היציב של החברה במועד מתן המשכון, ובשים לב למעמדו ולקרבתו של ראובן למנוח, יש להניח כי אף אם ראובן לא חשף בפני המנוח את מלוא הפרטים אודות הפעולה ומשמעותיה, טענה שכאמור לא הועלתה ולא הוכחה, בנסיבות העניין אין הדבר עולה כדי חריגה מהרשאה.      

 

         נמצא, אפוא, כי ראובן חב חובות נאמנות כלפי המנוח מכוח יחסי השליחות

ביניהם. הבנק חב חובות גילוי ואמון כלפי ראובן בכובעו כשלוח של המנוח מכוח דיני הערבות והבנקאות. לא שוכנעתי כי יש מקור שבדין ליצירת חובות גילוי ואמון ישירות מאת הבנק כלפי המנוח במקרה זה.

 

66.    הנה כי כן, נמצא כי אין עילה לקבוע כי פעולת החתימה על שטר המשכון

בטלה מעיקרה. יש להניח כי ראובן פעל במסגרת ההרשאה שנתן לו המנוח, ומשכך, אף אם התרשל הבנק בבחינת היקף ההרשאה, הרי שהפעולה עצמה תקפה. כמו כן, נמצא כי אי-גילוי פרטי הפעולה למנוח על ידי הבנק אינו גורר את ביטול הפעולה, שהרי הצדדים בענייננו פעלו במסגרת של  יחסי שליחות.

 

         לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור נגד פסק הדין, ונגד ההחלטה בדבר

גילוי המסמכים. המערערות תישאנה בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב 1 בסך 20,000 ₪ ובהוצאות משפט.

 

                                                                                               ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

מצטרף אני לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. גם אני סבור כי דין הערעור להידחות וכי הבנק היה רשאי לממש את המשכון.

 

אשר לחובת הזהירות של הבנק – בנסיבות המתוארות במקרה זה – בהתקיים יפויי כוח נוטריוני לטובת בן משפחה, ספק בידי אם אכן קמה חובה כעמדת חברתי. כאמור, גם לדעתי, דין הערעור להידחות.

 

                                                                                         המשנה לנשיאה

השופט נ' הנדל:

 

אני מסכים לפסק דינה המקיף והיסודי של חברתי, השופטת ע' ארבל.

 

חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין, העלה ספק בדבר הקביעה בפסק דינה של חברתי אודות חובת הזהירות של הבנק. בשל הממד העקרוני במחלוקת, אבהיר את עמדתי, לפיה הבנק הפר את חובת הזהירות בכך שהבנק שלח מכתב רשום למנוח רק לאחר החתימה על שטר המשכון המיידע אותו על השעבוד והיקפו. ברי בעיניי, שצודקת חברתי בקביעה ששליחת המכתב בדיעבד עומדת בניגוד למטרה של שליחת המכתב מלכתחילה. לאמור, מניעת פעולת השלוח תוך חריגה מההרשאה. אם יש חובה ליידע, חובה זו יש לקיים במועד שקשור למטרה. לא כך פעל הבנק בענייננו.

 

                                                                                                                 ש ו פ ט

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

         

 

ניתן היום, ח' בטבת תשע"ב (3.1.12).


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'