Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > פסקי דין > דיני חוזים > הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' גולדסיל
ת.א. 5685-05-10 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' גולדסיל בע"מ ואח'

בית המשפט המחוזי בחיפה                                          ת.א  5685-05-10

בפני כבוד השופט דר' עדי זרנקין

 

 

1. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

 

נ ג ד

 

1. גולדסיל בע"מ

2. יובל דברת

3. עו"ד יוסף מולאור

 

 

 

החלטה

 

1.             בפני מונחת בקשת הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן גם: "המבקש" או "הבנק")

לסילוק על הסף של תביעה שהוגשה כנגדו על ידי המשיבים, חברת גולדסיל בע"מ ומר יובל

דברת (להלן גם: "גולדסיל" ו- "דברת", בהתאמה).

 

2.             על מנת להבין כראוי את מהות הבקשה לסילוק על הסף, אסקור, במעוף הציפור, את ההליכים

          שהתנהלו בין הצדדים ואשר קדמו להגשת בקשה זו.

          על פי כתבי הטענות, גולדסיל הינה חברה שהוקמה בשנת 1990 למטרות יזמות ובניה, ודברת

          הינו אחד מבעלי מניותיה ומנהלה בפועל.

          בשנות ה- 90' היה בבעלותה של גולדסיל מגרש ברחוב אדם הכהן בחיפה, (להלן: "המגרש

          באדם הכהן") אשר עליו היא התעתדה להקים פרוייקט בנייה. בשנת 1997, מכרה גולדסיל

          מחצית מזכויותיה במגרש זה לשתי חברות: לחברת ג'נסיס בניה פיתוח בע"מ (להלן: "ג'נסיס")

          ולחברת אליר חברה לבניין בע"מ (להלן: "אליר"). בשלב מאוחר יותר, בשנת 1999, מכרה

          ג'נסיס את זכויותיה במגרש לאליר, כך שהבעלות במגרש באדם הכהן הפכה להיות בבעלות

          משותפת של גולדסיל ואליר בלבד.

          חברת אליר פנתה אל המבקש, הבנק הבינלאומי, לשני צרכים: האחד - העמדת מימון לאליר

          לצורך רכישת מחצית הזכויות במגרש באדם הכהן על ידה, השני - העמדת ליווי בנקאי לה

          ולגולדסיל להקמת פרוייקט הבנייה במגרש זה. הבנק העמיד לרשות אליר הלוואה בסך של

          880,000$ לצורך רכישת מחצית הזכויות במגרש באדם הכהן, וכן הביע הסכמתו העקרונית

          להעמיד לרשות גולדסיל ואליר ליווי בנקאי להקמת הפרוייקט על המגרש, אף שליווי זה לא יצא

          מעולם אל הפועל.

          בתמורה לאשראי שנתן הבנק לאליר בסך 880,000$ לרכישת הזכויות במגרש באדם הכהן,

          שועבדו מחצית הזכויות של אליר במגרש באדם הכהן, לטובת הבנק. כמו כן, בתמורה לליווי

          הבנקאי שאמור היה הבנק להעניק, שועבדו זכויותיהן של אליר וגודלסיל במגרש לטובת הבנק.

          כך נרשמה משכנתא על המגרש באדם הכהן לטובת הבנק.

          מכיוון שאליר לא פרעה את ההלוואה בסך 880,000$ שהיא קיבלה מהבנק, החל הבנק

          בהליכים למימוש המשכנתא שנרשמה לטובתו על המגרש באדם הכהן, ומינה את עו"ד יוסף

          מולאור, הוא המשיב הפורמלי בבקשה דכאן, ככונס למכירת המגרש לצורך פירעון ההלוואה

          הנ"ל.

          גולדסיל הגישה תביעה כנגד הבנק, עו"ד מלואור ואליר (ת.א. 1106/01 בבית המשפט המחוזי

          בחיפה), בטענה כי היא לא קיבלה מהבנק כספים כלשהם, לא במסגרת תכנית הליווי ולא בכל

          מסגרת אחרת, ולכן המשכנתא חסרת נפקות לגביה. גולדסיל עתרה לפסק דין שיצהיר כי היא

          אינה חייבת לבנק דבר, ועל כן הבנק רשאי למכור רק את מחצית המגרש באדם הכהן, השייכת

          בפועל לאליר, ולהיפרע ממחצית זו בלבד את החוב של אליר כלפיו.

          תביעתה של גודלסיל נתקבלה, ובפסק דינו של בית המשפט זה, שניתן מפי כב' השופט נאמן

          מיום 10/11/04, נפסק כי הבנק רשאי להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא באמצעות הכונס רק

          לגבי מחצית המקרקעין השייכים לאליר, אך הוא אינו רשאי לממש את המחצית השנייה

          השייכת לגולדסיל. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דינו של כב' השופט נאמן (ע"א

          11962/04) נמחק בפסק דין מיום 21.6.06 .

 

3.             עד כאן הובאה סקירה קצרה של ההליכים שהתנהלו בין הצדדים טרם הגשת בקשה זו.

          הבקשה לסילוק על הסף, בה עסקינן, מתייחסת לתביעה שהגישו גולדסיל ודברת כנגד הבנק

          וכנגד עו"ד מולאור, כפי שיפורט להלן.

 

4.             ביום 4.5.10 הגישו גולדסיל ודברת תביעה לפיצויים בסך של 15 מיליון ₪, בגין נזקים שנגרמו

          להם עקב התנהלותם של הבנק ושל עו"ד מולאור, כפי שתואר לעיל.

          בין יתר הנזקים להם טוענת גודסיל בכתב תביעתה, מתייחסת היא לנזק שנגרם לה עקב אובדן

          פרוייקט בנייה בקרית ספר בחיפה.

על פי הנטען, בשנת 1995 רכשו גולדסיל ודברת מגרש ברחוב קרית ספר בחיפה (להלן:

"המגרש בקרית ספר"), עליו תוכננה הקמת מבנה מגורים, בנוסף למבנה מגורים שכבר היה

קיים בו. לצורך רכישת המגרש בקרית ספר נטלו גולדסיל ודברת במשותף משכנתא מבנק

דיסקונט למשכנתאות (להלן: "בנק דיסקונט"). בשנת 1996 התקשרה גודלסיל בהסכם

קומבינציה עם חברת רוברט ביליה נכסים ובניין בע"מ (להלן: "ביליה"). בשנת 1997 הוסכם בין

גולדסיל לבנק דיסקונט כי יתרת המשכנתא שנטלה הראשונה מהאחרון בקשר עם המגרש

בקרית ספר, תסולק מתוך הכנסות הפרוייקט. בפועל, היחסים בין גולדסיל לביליה לא צלחו,

והסכם הקומבינציה ביניהן בוטל במהלך שנת 2002, או אז דרש בנק דיסקונט מגולדסיל

ומדברת לסלק את חובם בגין המשכנתא שנטלו, ובסמוך לאחר מכן פתח בנק דיסקונט

בהליכים למימוש המגרש בקרית ספר.

          גולדסיל ודברת טוענים כי מאמציהם לגייס את הכספים הנדרשים לצורך פירעון המשכנתא

          שהוטלה על המגרש בקרית ספר לא הניבו פרי, מכיוון שמחצית זכויותיה של גודלסיל במגרש

          באדם הכהן הייתה ממושכנת לטובת הבנק הבינלאומי, ועל כן כל בנק אליו פנו, סרב להעמיד

          לרשותם הלוואה. לטענת גולדסיל, אילו היה הבנק הבינלאומי מסיר את הליכי מימוש

          המשכנתא מעל חלקה של גודלסיל במגרש באדם הכהן ומפסיק את הליכי הכינוס, שהיו הליכי

          סרק, הרי שאז הייתה יכולה גולדסיל לשעבד את זכויותיה במגרש באדם הכהן, ולקבל את

          האשראי שהיה נחוץ בכדי לסלק את ההלוואה ולהסיר את המשכנתא שרבצה על המגרש

          בקרית ספר.

          בסופו של דבר, על פי הטענה, נמכר המגרש בקרית ספר, לרבות מבנה המגורים שעליו,

          בהליכי כינוס, ביום 15.5.03, במחיר נמוך של כ- 4.2 מיליון ₪ בלבד. גולדסיל טוענת כי עקב

          מכירת המגרש בקרית בספר בכינוס נכסים, נגרמו לה הפסדים רבים, בין היתר בשל מכירתו

          של המגרש והמבנה שעליו בערך מופחת, ביחס לערכו הריאלי בשוק; בשל שלילת האפשרות

          לבנות פנטהאוז יוקרתי שתוכנן על גג המבנה הקיים; בשל אובדן הרווחים הצפויים מפרוייקט

          הבניה שתוכנן, וכו'. פיצוי בגין הפסדים אלו תובעים גולדסיל ודברת מהבנק הבינלאומי.

 

5.             בבקשה לסילוק על הסף, טוען הבנק הבינלאומי כי יש לדחות על הסף את תביעתה של

          גולדסיל, ככל שהיא מתייחסת לנזקים הקשורים במגרש בקרית ספר, מחמת התיישנותה.

          הבנק טוען כי אמנם המגרש בקרית ספר נמכר בהליכי כינוס ביום 15.5.03, דהיינו פחות

          משבע שנים לפני הגשת כתב התביעה, ביום 4.5.10, אולם לאמיתו של דבר מגרש זה יצא

          מידיה של גולדסיל עוד קודם לכן, ועל כן התביעה התיישנה.

          לטענת הבנק, במסגרת הליך בוררות שהתקיים בין גולדסיל לבין אליר, נתן דברת תצהיר מיום

          10.12.03 ובו "הודה", כך לגישת הבנק, כי עד לחודש 3/2003 היה המגרש בקרית ספר

          בבעלותה של גולדסיל, וכי תצהיר זה הינו בבחינת הודאת בעל דין, בכך שהנזק הנטען ביחס

          למגרש בקרית ספר, נגרם כבר בחודש מרץ 2003, ומשכך התביעה לגבי נזק זה כבר

          התיישנה.

          עוד טוען הבנק, כי אישור המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל, מיום 15.5.03, הינו אישור

          פורמלי של התחייבויות בלתי חוזרות שניתנו קודם לכן, וככל שמדובר בגולדסיל ודברת - הנזק,

          ככל שקיים, נגרם כבר בפברואר 2003, עת הסכימו למכירה הכפויה של המגרש בקרית ספר,

          או באפריל 2003, עת חתמו על הסכמי המכר. ממועדים אלו עמדה להם עילת תביעה בגין

          טענתם לנזק, וממילא טענות אלו התיישנו, באשר חלפו 7 שנים ממועדן של טענות אלו ועד

          שהוגשה התביעה.

 

6.             המשיבים, גולדסיל ודברת טוענים, בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף, כי כלל ידוע הוא כי בית

          המשפט ייענה לבקשה לסילוק על הסף במקרים חריגים ובמשורה, נוכח מעמדה החוקתי של

          זכות הגישה לערכאות.

          לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי מכירת המגרש בקרית ספר הושלמה רק ביום 15.5.03,

          עם מתן אישור ראש ההוצאה לפועל למכירה, וממועד זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות,

          וכיוון שממועד זה ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפו 7 שנים, הרי שהתביעה לא התיישנה.

          המשיבים טוענים כי אין חולק שעילת התביעה בענייננו נולדה לראשונה עם מכירתו של המגרש

          בקרית ספר, אלא שהבנק טוען כי מכירת המגרש הושלמה במועד כריתת החוזה שבין כונס

          הנכסים והרוכש, ואילו לעמדתם של המשיבים מועד המכירה הינו המועד בו אישר רשם

          ההוצאה לפועל את העסקה. לטענתם, כל התקשרות לרכישת נכס מכונס נכסים שמונה על ידי

          ראש ההוצאה לפועל, הינה התקשרות המותנית באישור ראש ההוצאה לפועל, ורק לאחר

          שמתקבל אישור זה משתכללת העסקה.

          לתמיכה בטענתם מפנים המשיבים לתקנות 62-70 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979

          (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל), בדבר מכירת מקרקעין מעוקלים, אשר הינן רלוונטיות, כך

          לטענת המשיבים, גם לגבי מכירת מקרקעין בכינוס נכסים, ולפיהן אישור רשם ההוצאה לפועל

          הוא הנותן תוקף סופי לעסקה.

          כמו כן מפנים המשיבים, בין היתר, לנוסחו של ההסכם למכירת המגרש בקרית ספר, אשר

          התנה את תוקף ההסכם באישורו של ראש ההוצאה לפועל. כך, למשל, מפנים המשיבים לפרק

          המבוא של ההסכם, בו נכתב כך: "והואיל והכונס טרם הגיש בקשה לראש ההוצאה לפועל

          לאישור מכירת הנכס לקונה, ואולם בקשה כאמור תוגש לאחר חתימת הקונה על הסכם זה.

          בכל מקרה אישורו של הסכם זה על ידי ראש ההוצאה לפועל הינו תנאי יסודי לקיומו".

          ובסעיף 1.3 להסכם הנ"ל נכתב: "כניסתו של הסכם זה לתוקף מותנית בכך שרכישת הנכס על

          ידי הקונים בתנאים שהוצעו על ידו אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל". (ההדגשות שלי –

          ע.ז.).

          עוד מפנים המשיבים לפסיקה, המבססת את ההלכה לפיה התגבשות המכירה הינה במועד

          מתן אישור רשם ההוצאה לפועל, ורק במועד זה מתגבש אינטרס ההסתמכות של הרוכש

          הפוטנציאלי ועקרון הסופיות של הליכי המכירה, וכי עד למועד אישור ראש ההוצאה לפועל, ניתן

          לסגת מן ההסכם, לשנותו, לקבל הצעות נוספות, לקיים התמחרות או ליתן לחייב לפרוע את

          חובו. תמיכה נוספת לעמדתם זו מוצאים המשיבים גם בספרו של השופט דוד בר-אופיר, בספרו

          "הוצאה לפועל - הליכים והלכות" [מהדורה שביעית, מרץ 2010, הוצאת פרלשטיין - גינוסר

          בע"מ] (להלן: "בר-אופיר").יתרה מכך, מוסיפים המשיבים וטוענים, כי גם בעיני רשויות המס

          נתפס "יום המכירה" כמועד בו אושרה המכירה על ידי ראש ההוצאה לפועל, ומפנים לפסיקה

          רלוונטית ולהנחיות ביצוע של מס שבח בעניין זה.

          כמו כן מוסיפים המשיבים וטוענים, כי הסוגיה שבפנינו הינה משפטית ולא עובדתית, ולכן

          שאלת מועד התגבשותו של הסכם מכירה בהליך כינוס נכסים לא תוכרע לפי "הודעת בעל דין"

          כזו או אחרת.

          המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל, כך טוענים המשיבים, הינה כי על אף חתימת הסכם המכר

          ועל אף מתן הסכמת המשיבה למכירה בתנאים מסויימים, הרי שעד ליום שבו אושרה העסקה

          על ידי ראש ההוצאה לפועל, היו הם רשאים להמציא את הסכום הנדרש לפרוע את חובם

          ולהחזיר את הנכס לחזקתם. כלומר, הנזק התגבש סופית רק במועד אישור ראש ההוצאה

          לפועל, ובאותו מועד התגבש "כוח התביעה" האמיתי של המשיבים, וממועד זה, 15.5.03, יש

          למנות את תקופת ההתיישנות.

 

7.             דעתי היא כי תביעת המשיבים, ככל שהיא מתייחסת לנזקים נטענים לגבי המגרש בקרית ספר

          - לא התיישנה. הנזקים להם טוענת גולדסיל בעניין זה נובעים מאובדן בעלותה במגרש בקרית

          ספר, כאשר אובדן הבעלות הפך סופי עם מכירת המגרש בהליכי כינוס הנכסים, מכירה

          שהושלמה רק בעת מתן אישור ראש ההוצאה לפועל ביום 15.5.03.

          הבנק טוען, בבקשתו לסילוק על הסף, כי אישור המכר על ידי ראש הוצאה לפועל ביום

          15.5.03, הינו אישור פורמלי של התחייבויות בלתי חוזרות שניתנו קודם לכן, וככל שמדובר

          בגולדסיל ודברת- הנזק, ככל שקיים, נגרם כבר בפברואר 2003, עת הסכימו למכירה הכפויה

          של המגרש בקרית ספר, או באפריל 2003, עת חתמו על הסכמי המכר, ועל כן התביעה

          התיישנה.

          אין בידי לקבל טענה זו. הליך של מכירת מקרקעין על ידי כונס נכסים, מטרתו להביא למכירת

          המקרקעין במחיר גבוה ככל הניתן, בכדי לשפר את מצבם של הנושה ושל החייב בתיק

          ההוצאה לפועל. כל עוד לא אושרה הצעת הקונה על ידי הכונס ועל ידי רשם ההוצאה לפועל,

          נותרת היא בגדר הצעה ואין לחייב את הכונס לקבל אותה. אם נמכר הנכס לאחד המציעים, על

          הכונס להגיש, ללא דיחוי ומיד לאחר סיום ההתמחרות, בקשה לאישור המכירה לפי תקנה

          68(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, אשר זו לשונה:

 

                                     "ביום המכירה הפומבית יזמין מנהל המכירות את המציעים לתחרות, ינהל

                                     דין וחשבון של המכירה, ויעביר את הדין וחשבון לרשם ההוצאה לפועל ;

                                     רשם ההוצאה לפועל יחליט סופית בדבר הכרזת הקונה וייתן אישור על כך,

                                     ויכול הוא לתת כל הוראה אחרת שתראה לו". (ההדגשה שלי - ע.ז.).

 

          על הרשם לבדוק את הבקשה למתן אישור המכירה, וליתן את האישור החתום אם ההליכים

          יימצאו תקינים. אישור זה יוצר חיץ משפטי המגונן על זכויותיו הנרכשות של הקונה, ומונע בעד

          החייב מלשלם את חובו ולסכל את הליכי המכירה.

          הלכה היא, כי כל עוד לא התקבל אישורו של הרשם להסכם המכר על יסוד תקנה 68(ב) הנ"ל,

          לא התגבש אינטרס ההסתמכות של הרוכש הפוטנציאלי, וכתוצאה מכך ניתן להמשיך בהליכי

          ההתמחרות, באישורו ופיקוחו של הרשם, ככל שמוגשת הצעה העולה במידה משמעותית על

          קודמתה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר נקבע בהסכם המכר עצמו, עליו חתם הקונה,

          כי תנאי מתלה לתוקפה של ההתקשרות על פי אותו הסכם, הוא מתן אישור של הרשם.

          במקרה כזה ברור כי ה'ציפיה הלגיטימית' של הקונה לכיבוד הקשר החוזי שיצר עם כונס

          הנכסים, כולל גם את האפשרות שהרשם לא יאשר את המכר ויורה על התמחרות מחודשת.

          נזכיר כי בענייננו, אכן צויין תנאי מתלה שכזה בהסכם המכר - כמפורט בפסקה 6 דלעיל. [ראו:

          בר אופיר, בעמ' 667-668, 673-674 ; בר"ע (ת"א) 1598/07 יהלומי איטליה אחזקות בע"מ נ'

          עו"ד רונן מטרי, (לא פורסם, ניתן ביום 13.12.07); בר"ע (נצ') 146/08 טוביה קרמר נ' מאיר

          שרמן, (לא פורסם, ניתן ביום 22.2.09) כללם של דברים, כל עוד לא ניתן אישור הרשם,

          בהתאם לסעיף 68(ב) הנ"ל, הרי שהליך המכר הינו הפיך ועדיין לא התגבש סופית, ורק לאחר

          מתן אישור זה בא הליך מכר המקרקעין אל סופו. ובענייננו, רק לאחר שניתן אישור ראש

          ההוצאה לפועל ביום 15.5.03 הושלמה עסקת המכר, והמגרש בקרית ספר יצא מידיהם של

          המשיבים באופן סופי ועבר לידיהם של הקונים, ועל כן יש לומר כי ממועד זה התגבשו נזקיהם

          של המשיבים ביחס למגרש, ומניין תקופת ההתיישנות ממועד זה מביא למסקנה כי התביעה

          בסוגיה זו, שהוגשה, כאמור, ביום 4.5.10 טרם התיישנה.

 

8.             בכתב תביעתם מעלים המשיבים טענה נוספת, ולפיה על הבנק לפצותם בגין נזקים שנגרמו

          להם, מכוח דיני החוזים. לטענתם של המשיבים, התנהגותו, מעשיו ומחדליו של הבנק הגיעו

          כדי הפרות חוזרות ונשנות של הוראות חוזיות, ויש בהם משום קיום חוזה בחוסר תום לב

          בוטה. גולדסיל טוענת כי היא והבנק היו צדדים לחוזה לפתיחת חשבון הבנק, וכי חוזה זה קויים

          על ידי הבנק כאילו גולדסיל כלל אינה צד לו, ותוך התעלמות רבתי ממעמדה כצד להסכם, תוך

          התעלמות מזכויותיה החוזיות ותוך רמיסת זכויותיה הקנייניות.

          חוסר תום לבו של הבנק, כך נטען, מתבטא הן בהעלמת מידע מהותי מגולדסיל לאורך כל

          הדרך, הן בעמידה דווקנית על זכות חוזית שממילא לא הייתה נתונה בידו מלכתחילה, הן

          בפתיחת הליכי סרק ועמידה דווקנית על המשכם, והן "ביזיון פסקי דין" שהבהירו את מהות

          זכויותיה של גולדסיל.

          מאידך, הבנק טוען כי אף טענה זו של גולדסיל, שהועלתה בכתב תביעתה, דינה להידחות על

          הסף. המעשים והמחדלים המהווים לשיטת גולדסיל הפרת חוזה, דהיינו "העלמת מידע",

          "עמידה דווקנית על זכויות" ו"פתיחת הליכי סרק" - התרחשו עד ליום בו הבנק הגיש בקשה

          למימוש משכנתא ביום 24.6.01, ומשכך התביעה לגביהם התיישנה. המעשה או המחדל

          הרביעי, דהיינו "ביזיון פסקי דין" - כלל אינו מקים עילת תביעה של הפרת חוזה, אלא לכל

          היותר עילת תביעה לביזיון, ועל כן דינה להידחות.

 

 

9.             דעתי היא כי הצדק עם הבנק, וכי עילות התביעה החוזיות, כפי שמוגדרות על ידי המשיבים,

          אכן התיישנו, ודינן להידחות על הסף.

          על פי סעיף 5)(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"): "התקופה

          שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא, בשאינו

          מקרקעין - שבע שנים". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום

          שבו נולדה עילת התובענה".

          שתי שאלות מעורר סעיף 6 לחוק ההתיישנות, האחת מהי "עילת התובענה", והשניה מתי

          "נולדה" אותה עילה. שאלות אלו מעוררות קשיים לא מעטים, איתם התמודדה הפסיקה, כך,

          למשל, בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 2003, 166, 175-176, דברי

          כב' השופטת פרוקצ'ה:

 

                                     "חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1) כי תובענה בשאינו מקרקעין נתונה

                                     להתיישנות של שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת

                                     ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. מהי עילת התובענה

                                     לענייננו, והאם התיישנה?

                                     המונח "עילת תובענה" אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם

                                     להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה. זהו מונח

                                     מסגרת שמהותו משתנה על-פי המטרה שנזקקים לה לצורך הגדרתו (ע"א

                                     217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ [2], בעמ' 858). המבחן המקובל ל"עילת

                                     תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי

                                     התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס

                                     תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ'

                                     קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [3], בעמ'

                                     684).

                                     אכן, "המבחן... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים

                                     הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם

                                     ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים

                                     נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות.

                                     אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה

                                     שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". (דברי

                                     השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה

                                     [4], בעמ' 594). (ראה גם: י' גלעד "התיישנות במקרקעין - קווים לריפורמה"

                                     [37], בעמ' 209; ע"א 217/86 הנ"ל [2], בעמ' 860-859).

                                     לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי

                                     התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע,                             הלכה למעשה, לפנות לבית-המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו עילת

                                     התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה

                                     מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה בפסק-דין, שהרי ברי כי אין

                                     למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של

                                     בעל-דין לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ע"א 115/52

                                     ולירו נ' ליפשיץ [5]; ד"נ 32/84 עיזבון ולטר וויליאמס ז"ל נ' Israel British

                                     Bank (London)(in liquidation) [6]; ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ

                                     נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ

                                     [7], בעמ' 541; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ

                                     חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים (להלן - פרשת

                                     תלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים [8])". (ההדגשות אינן במקור).

                                     אוסיף כי בעניין זה כותב ז' יהודאי בספרו "דיני ההתיישנות בישראל",

                                      [הוצאת "תמר" בע"מ, כרך א' 1991, בעמ' 120] כי עילת התביעה מוגדרת

                                     כ"עובדות הדרושות כדי להראות, כי התובע זכאי לתרופה המבוקשת".

 

          ובענייננו, לדעתי נתגבשה עילת תביעה קונקרטית בידי המשיבים, כנגד הבנק, כבר ביום שבו

          הגיש הבנק בקשה למימוש המשכנתא במגרש באדם הכהן בתאריך 24.6.01. בכתב תביעתה

          טוענת גולדסיל כי בשנת 1999 החליט הבנק לשנות את תנאי הסכם הליווי לפרוייקט במגרש

          באדם הכהן, ובעקבות כך אליר הודיעה לבנק כי היא אינה מעוניינת עוד בליווי הפיננסי של

          הבנק, אך גולדסיל לא שותפה בסוד העניינים, ולא נמסרה לה הודעה על ביטול הליווי והדבר

          נודע לה בדיעבד. עוד טענה גולדסיל כי הבנק לא טרח להסיר את השעבוד מזכויותיה של

          גולדסיל במגרש, למרות שכבר היה ברור כי לא יעמיד ליווי פיננסי לפרוייקט. גולדסיל לא הייתה

          מודעת לכך שהליכי הליווי נסתיימו עוד בטרם החלו, ולכן לא דרשה את הסרת השעבוד

          מזכויותיה במגרש. גולדסיל מציינת כי הבנק אף פנה אליה בחודש אפריל 2001 ודרש ממנה

          את סילוק החוב של אליר, וביום 24.6.01 הגיש הבנק בקשה למימוש משכנתא. ביום

          30.10.01 הגישה גולדסיל תביעתה נגד הבנק בת.א. 1106/01, וכן בקשה לצו מניעה כנגד

          מימוש המשכנתא (בש"א 15557/01).

          הנה כי כן, העובדות הנטענות הנ"ל, אשר מהוות את עילות התביעה החוזיות, כפי שמגדירה

          אותן גולדסיל, ("העלמת מידע מהותי מגולדסיל לאורך כל הדרך"; "עמידה דווקנית על זכות

          חוזית שממילא לא הייתה נתונה בידי הבנק מלכתחילה"; ו- "בפתיחת הליכי סרק ועמידה

          דווקנית על המשכם") - הן עובדות שהתגבשו ושהיו בידיעתם של המשיבים, כבר בשנת 2001,

          ועל כן התיישנו. ניתן לומר כי בעת שהבנק פתח בהליכי מימוש המשכנתא ביום 24.6.01, או

          לפחות בעת שהגישו המשיבים תביעתם נגד הבנק ביום 30.10.01, כבר אז היה בידי

          המשיבים כוח תביעה קונקרטי כנגד הבנק.

 

10.    טענה נוספת שעולה מכתב התביעה של המשיבים, הינה כי דברת זכאי לפיצוי, באופן אישי,

          בסך 1,000,000 ₪, בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו על ידי הבנק ועל ידי עו"ד מולאור,

          ביחד ולחוד, במשך 6 שנים תמימות. דברת טען כי החל משנת 2001 השתנו חייו מקצה לקצה,

          ומאיש עסקים מצליח, בעל חברה משגשגת, מצא עצמו בן יום חסר כל הכנסה, והחברה שבנה

          במו ידיו קרסה לנגד עיניו. דברת טען כי רמת חייו בתקופה זו השתנתה, הוא נאלץ למכור את

          רכבו ואת דירת מגוריו היוקרתית ולחיות בתנאי דחק. כמו כן, כך לטענתו, נדחו כל תוכניותיו

          האישיות, עת נאלץ להקדיש מזמנו לניהול הליכים משפטיים ארוכים ומסועפים מול הבנק

          הבינלאומי והכונס, מול אליר ובנק דיסקונט והן מול רשויות המס. שמו של דברת, כך לפי

          הנטען, הוכתם באופן אישי ויחס הבנקים כלפיו השתנה, שכן הוא זוהה באופן מוחלט עם

          גולדסיל ולכן לא הצליח לגייס אשראי בבנקים. עוד טען דברת, כי עקב מכירת זכויותיו במגרש

          בקרית ספר, נמנעה ממנו האפשרות להקים פנטהאוז במקום מרכזי ויוקרתי בעיר חיפה.

         

10.        הבנק מצידו טוען כי דינה של טענתו הנ"ל דברת, להידחות מחמת היעדר יריבות, או למצער

          להימחק מחמת העדר עילה. הבנק טוען כי דברת מתואר בכתב התביעה כאחד מבעלי מניותיה

          של גולדסיל וכמנהלה בפועל, וכי תביעתו האישית של דברת מבוססת על שני נזקים נטענים

          שנגרמו לו: האחד - אובדן רווחים אישיים בפרוייקט קרית ספר, שבו היה שותף של גולדסיל,

          והשני - עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב בתוקף היותו מנהל של גולדסיל. הבנק טוען כי לדברת

          אין כל יריבות עימו, או כל עילה להרמת מסך, וכי דברת אינו יכול לתבוע בגין אף עילה

          משפטית המוזכרת בכתב התביעה.

          לטענת הבנק, דברת אינו יכול לתבוע בעילת רשלנות, כיוון שבין הבנק לבין שותף או מנהל של

          לקוח (גולדסיל) לא קיימים יחסים מיוחדים, והבנק אינו חב כלפיו חובת זהירות כלשהי, והבנק

          לא נדרש ולא יכול לצפות נזקים שייגרמו לשותף של חייב כתוצאה מהליכי מימוש נגד החייב.

          הבנק מוסיף וטוען, כי דברת אינו יכול לתבוע בעילה של הפרת חובה חקוקה, ובענייננו- חוק

          הבנקאות, כיוון שחוק הבנקאות נועד להגן על בעל הבטוחה ולא על שותפיו או מנהליו. כמו כן

          טוען הבנק, כי דברת אינו יכול לתבוע בעילה של עוולת נגישה, כיוון שהעוולה מתייחסת לאדם

          שנפתח או נמשך נגדו הליך נפל, ונגד דברת לא נפתח או נמשך הליך כזה. עוד טוען הבנק, כי

          דברת אינו יכול לתבוע בגין הפרת חובת נאמנות של הבנק כלפי לקוחו, משום שדברת לא היה

          לקוח של הבנק. ולבסוף טוען הבנק, כי דברת אינו יכול לתבוע בעילה חוזית, משום שהוא כלל

          לא היה צד לחוזה עם הבנק.

          למעשה, כך טוען הבנק, כל הנזקים הנטענים על ידי דברת באופן אישי בכובעו כמנהל גולדסיל,

          הם העתקה והכפלה של אותם נזקים הנטענים על ידי גולדסיל עצמה. טענתו של דברת כי

          ההליכים המשפטיים הפכו אותו ל"חסר כל הכנסה", הרי זה משום שלגודסיל לא הייתה

          הכנסה, ואם שמו הטוב נפגע, הרי זה משום ששמה הטוב של גולדסיל נפגע, וכו'.

 

12.    המשיבים טוענים, בתגובתם, כי התנהלותו הרשלנית וחסרת תום הלב של הבנק השליכה

          במישרין על דברת, הן בכובעו כבעל הנכס שנמכר בכינוס נכסים על ידי בנק דיסקונט, והן

          בכובעו כמנהלה של גולדסיל. דברת תובע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטייה של התנהלות

          הבנק, ומשכך קיימת יריבות ישירה בינו לבין הבנק, אף בהעדר חוזה ישיר ביניהם. לטענת

          דברת, בהחלט קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הבנק כלפיו באופן אישי, ושאלה

          משפטית זו תיבחן במהלך בירור התביעה. עוד מציינים המשיבים כי לבנק לא ייגרם כל נזק

          מניהול התביעה של דברת, שכן היא כרוכה ומתבססת על אותן טענות ומסמכים המבססים את

          תביעתה של גולדסיל, ובנסיבות אלו, בהן ניהול שתי תביעות אלו ייעשה בד בבד, לא ייגרם נזק

          לבנק.

 

13.        בעניין זה, של תביעתו האישית של דברת כנגד הבנק, דעתי היא כי אין לקבל את הבקשה

          לסילוק על הסף. מעיון בכתב התביעה עולה כי דברת תובע פיצוי בגין עגמת הנפש ופגיעה

          בשמו הטוב, שנגרמו לו, כמנהל ובעל מניות בגולדסיל, בגין התנהלותו של הבנק.

          בעניין זה אין לומר כי טענתו של דברת, שהבנק הפר כלפיו חובת זהירות מושגית וקונקרטית,

          ועוול כלפיו עוולה של רשלנות, נדונה מראש לכישלון, וראוי שעניין זה יתבהר במהלך ניהולה

          של התובענה. לדעתי, התשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה, אם תוכח, יכולה לבסס

          גם את עילת התביעה של דברת, ומשכך אין להורות על סילוקה על הסף.

 

14.        משאלו הם פני הדברים, בקשת הסילוק על הסף מתקבלת, ככל שהיא נוגעת לעילות החוזיות

          שכנגד הנתבעים, וכל יתר העילות יעמדו על כנן.

          מאליו יובן, כי אין באמור לעיל כדי להביע דעה על רצינותה של התביעה וסיכוייה, ואלו יעמדו

          לגורלם בבוא העת.

 

אין צו להוצאות.

 

ניתנה היום, ו' שבט תשע"א, 11 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'