Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > פסקי דין > דיני עבודה > סלים ג'ובראן נ' בית החולים
עב' 2887/03 ד"ר סלים ג'ובראן נ' בית החולים" המשפחה הקדושה

בית הדין האזורי  לעבודה בנצרת                                                                       עב' 2887/03

בפני כב' השופט חיים ארמון

 

 

התובע:

ד"ר סלים ג'ובראן

ע"י ב"כ עו"ד עמאד דקואר

 

 

נגד

 

 

הנתבעת:

בית חולים "המשפחה הקדושה"

ע"י ב"כ עו"ד אילן גורביץ

 

 

פסק דין


ההליכים

 

1.           התביעה שבפני עוסקת, בעיקרה, בעתירתו של התובע לבטל את פיטוריו מעבודתו כמנהל מחלקת

              ההרדמה בבית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת (שייקרא להלן "ביה"ח" או "בית החולים" או:

              "הנתבע").

 

2.           בטרם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן סעד זמני באותו ענין (בש"א 2865/03).

              הבקשה האמורה הוגשה ביום 30/10/03, ובו ביום ניתן סעד ארעי בענין אי-מינויו של אדם אחר

              לעבודה, עם המלצה לנתבע להסכים להמשיך להעסיק את התובע בעבודתו עד לדיון בבקשה

              במעמד שני הצדדים.

 

3.           הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים נקבע תחילה בפני כב' השופט הראשי. לאחר מכן, ביום

              9/11/03, החליט כב' השופט הראשי להעביר את הבקשה להתברר בפני, וקבעתי אותה לדיון ביום

              13/11/03 (הוא המועד המקורי שנקבע על ידי כב' השופט הראשי).

 

4.           בינתיים, ביום 12/11/03, הוגשה התביעה בתיק העיקרי המצוי בפני כעת.

 

5.           בעת הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים, ניסיתי להביא אותם לידי הסכמה מהותית או לידי

              הסכמה על פתרון הסכסוך בדרך שאינה התדיינות בבית הדין. לא הצלחתי בכך. אולם, הצדדים

              קיבלו את המלצתי החלופית - להגיע להסכמה דיונית ביניהם, על כך שהדיון בבקשה למתן סעד

              זמני ובתביעה שבתיק העיקרי יתקיים במאוחד, בדרך מזורזת. הסכמתם הדיונית של הצדדים

              כללה גם התייחסות לסעדים שונים שהתבקשו בכתב התביעה, הכל כמפורט בפרוטוקול הישיבה

              מיום 13/11/03.

 

              הסכמתם של הצדדים קיבלה תוקף של החלטה, והתיק העיקרי נקבע להוכחות ביום 27/11/03,

              מועד בו שמעתי את עדויותיהם של עדי הצדדים ואת סיכומיהם של באי כחם.

 

6.           אף שצר לי שהצדדים לא השכילו למצוא פתרון מוסכם לסכסוך שביניהם, אני מודה לצדדים ולבאי

              כחם על הסכמתם הדיונית מיום 13/11/03, אשר תרמה מאד לאפשרות לדון בתובענה באופן יעיל.

 

7.           עוד אעיר, כי הבקשה למתן סעד זמני וגם התביעה בתיק העיקרי הוגשו תחילה גם כנגד שני

              נתבעים נוספים; ד"ר מסעד ברהום (שהוא המנהל הרפואי של בית החולים, ואשר ייקרא להלן:

              "ד"ר ברהום"), וד"ר ג'וזפי פרייצולי (שהוא מנכ"ל ביה"ח, וייקרא להלן: "ד"ר פרייצולי"). הנתבעים

              הנוספים נמחקו מהיותם נתבעים בכתב התביעה, על פי החלטתי שניתנה עם תחילת הדיון ביום

              27/11/03.

 

אלה עובדות המקרה

 

8.           הנתבע מפעיל בית חולים בנצרת. אישיותו המשפטית המדוייקת של הנתבע לא הובררה די צרכה,

              אך על פי הצהרת בא כחו, מדובר באישיות משפטית על פי החוק האיטלקי (מנזר שנוסד לפני

              מאות שנים). הוא מעסיק עובדים, משלם את שכרם, בעלים של נכסים בארץ, ומוכר כמעסיק רשום

              על ידי רשויות המס בישראל.

 

              בענין אישיותו המשפטית של הנתבע, אעיר כי על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע

              1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת ואח' - ד"ר עבוד, פד"ע לה 440), הרי שהנתבע

              הוא:

 

"בית חולים פרטי המוכר על-ידי משרד הבריאות והמקבל כספים ממשרד

הבריאות והמוסד לביטוח לאומי תמורת שירותים רפואיים שהוא מעניק

לאזרחים. בית החולים הוא בבעלותו של מסדר נוצרי איטלקי, אשר

הנהלתו נמצאת במילנו, המפעיל בתי חולים בכל רחבי העולם." (שם,

442).

 

              לפיכך, אני סבור שלא צריכה להיות מניעה מלראות את הנתבע כגוף הכשיר להיתבע (כשם שהיה

              כשיר לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה).

 

9.           בבית החולים מועסקים כ-260 עובדים (רופאים, אחיות ועובדים אחרים). כ-75% מהוצאותיו של

              ביה"ח, מוקדש לשכר עבודה. עלות שכר העבודה לעובדי ביה"ח מגיעה לסך כ-2,500,000 ₪

              לחודש. 

 

10.        עיקר הכנסותיו של בית החולים מגיע מתשלומים המועברים מקופות החולים בגין טיפולים

              ואישפוזים של מבוטחיהן, ומהמוסד לביטוח לאומי (בגין לידות וטיפולים בפגים). ביה"ח מקבל,

              לעתים, תרומות של ציוד או של סכומים להשקעות. הוא אינו מקבל תרומות לשם מימון הפעילות

              השוטפת שלו. בית החולים אינו מתוקצב על ידי משרד הבריאות, אך משרד הבריאות יכול

              להתערב בקביעת התעריפים שלפיהם מקבל הנתבע את התשלומים מקופות החולים.

 

11.        התובע הוא רופא מומחה בהרדמה. התובע עבד אצל הנתבע כמנהל מחלקת ההרדמה, החל מיום

              1/6/85. אין לנתבע טענות כנגד כישוריו המקצועיים של התובע (אם כי יש לנתבע טענות על אופן

              תפקודו של התובע במשך תקופה קצרה שקדמה לפיטוריו, טענות שאינן רלוונטיות לתובענה,

              באשר לא הן שהביאו להחלטה על פיטוריו של התובע).

 

12.        ביום 6/1/90 נחתם בין הצדדים הסכם בכתב שהסדיר את תנאי עבודתו של התובע בבית החולים

              (להסכם זה ייקרא להלן: "הסכם 1990").

 

              הסכם 1990 נוסח בדרך של מכתב מביה"ח אל התובע, החתום על ידי ביה"ח, ובשוליו מופיעה

              הסכמתו של התובע עם חתימתו. כך, בין השאר, נאמר בהסכם 1990: 

 

"הננו לאשר בזה כי עבודתך אצלנו בבית החולים ... החלה ביום 1.6.85

בתור מנהל מחלקת הרדמה וחלים עליך ההסכמים הקיבוציים של מנהל

מחלקה בבתי חולים ממשלתיים פרט לסעיפים כדלקמן:

1)         בית החולים לא ישא בהוצאות או במתן שנת שבתון ...

2)         ההחלטה לגבי קבלת רופאים חדשים במחלקה תהיה בתאום

ובהסכמת שני הצדדים.

מצד שני הנך מתחייב:

א)         לא לבצע כל פעולה הנוגדת את העקרונות של הדת הקתולית.

ב)         לבצע עבודתך היומית במסירות ובנאמנות תוך שמירה על רמה

נאותה של מקצועיות ובהתאם להנחיות בית החולים.

המינוי הנ"ל מתבטל במידה והנהלת בית החולים תחליט על סגירת

המחלקה או על סגירת בית החולים לאלתר.".

 

13.        ביום 18/10/96 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (שייקרא להלן: "הסכם 1996"). הסכם 1996 נערך

              באנגלית. על פי הסכם 1996, החל ממשכורת חודש נובמבר 1996, ישולם לתובע בונוס שנקרא

              בהסכם: "productivity bonus" (ותורגם בהסכם 1996 עצמו ל"תוספת עידוד"). בונוס זה יבוא,

              לפי הסכם 1996, במקום כל התשלומים האמורים להיות משולמים על פי ההסכמים הקיבוציים

              בבתי החולים הממשלתיים. כך נאמר בענין זה בהסכם 1996:

 

"The productivity bonus will compensate for all the

 payments provided in the governmental agreements

 and not granted by the HFH."

 

              אעיר כי "HFH" הוא בית החולים (Holy Family Hospital).

 

              בהמשך הסכם 1996 נרשם כיצד יחושב הבונוס המוסכם, נרשם כי לתובע לא תהיה טענה בקשה

              לבונוס על התקופה הקודמת להסכם 1996 וכן נרשם כי תוקפו של ההסכם הוא עד ליום

              31/12/97. למרות המוסכם בענין תוקפו של ההסכם, המשיכו הצדדים לפעול על פיו גם לאחר

              מכן. התובע קיבל בשכרו רכיב של "תוספת עידוד" שחושב בהתאם למוסכם בהסכם 1996, גם

              לאחר יום 31/12/97, ורכיב זה בא במקום תשלומים שונים שהיו יכולים להיות משולמים על פי

              ההסכמים הקיבוציים החלים על מנהלי מחלקות בבתי חולים ממשלתיים.

 

14.        בשלהי שנת 1999, החל ד"ר ברהום את תפקידו כמנהל הרפואי של בית החולים. ד"ר ברהום

              מנהל את העניינים הרפואיים של בית החולים, אך עוסק גם בעניינים נוספים, כגון טיפול בתביעות

              המוגשות כנגד ביה"ח והקשר עם עוה"ד של בית החולים.

 

15.        היחסים בין התובע לבין ד"ר ברהום התערערו מספר חודשים לאחר כניסתו של ד"ר ברהום

              לתפקיד. לתובע היו טענות כי ד"ר ברהום מתנכל לו. לשם הדיון בתובענה זו, אין צורך לקבוע אם

              התובע צדק בטענותיו אלה, ואני נמנע מלקבוע דבר מה בענין זה.

 

16.        בשנת 2000 או 2001, החל התובע להעלות טענות על כך שתנאי עבודתו הורעו. הוא כתב

              מכתבים לד"ר ברהום (בעצמו ובאמצעות עורך דינו דאז) והעלה דרישות שונות, שנדחו על ידי בית

              החולים.

 

17.        ביום 23/8/01, הגיש התובע תובענה לבית דין זה כנגד הנתבע (תיק עב' 1891/01, שייקרא להלן:
"תיק 2001"). בתביעתו האמורה, עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו רכיבי שכר שונים,

              בהסתמך על הסכם 1990 ועל מקורות נוספים. התביעה כללה גם עתירות לסעדים הצהרתיים

              שונים.

 

              הנתבע התגונן מפני התביעה בתיק 2001. בכתב הגנתו, הכחיש הנתבע את זכאותו של התובע

              למה שטען בכתב תביעתו, וביקש לדחות את תביעת התובע.

 

18.        בסוף שנת 2001, בעת שהתביעה בתיק 2001 היתה תלויה ועומדת, החל ד"ר פרייצולי בתפקידו

              כמנכ"ל בית החולים. ד"ר פרייצולי שוחח עם התובע ועם ד"ר ברהום, והחליט לנסות להביא לסיום

              הסכסוך שנדון בתיק 2001, מחוץ לכתלי בית הדין.

 

              התובע וד"ר פרייצולי הגיעו להסכמה על סיומו של הסכסוך באופן מוסכם. שניהם חתמו על הודעה

              לבית הדין שלפיה הם הגיעו להסכמה על סיום המחלוקות שביניהם וביקשו כי בית הדין ידחה את

              התביעה בתיק 2001 ללא צו להוצאות. בהתאם לכך, ניתן ביום 20/1/02, פסק דין כמוסכם, כך

              שהתביעה בתיק 2001 - נדחתה.

 

19.        בין הצדדים יש מחלוקת מה היה תוכן ההסכמה בין התובע לבין ד"ר פרייצולי.

 

              על פי גרסתו של ד"ר פרייצולי, התובע הסכים לחזור בו מדרישותיו לאחר שהבין שהן אינן

              מבוססות ותוך שהנתבע הסכים לשאת במימון שכ"ט עורך דינו דאז של התובע, ולהשיב לו מינוי

              שנשלל ממנו (ניהול חדר הניתוח באתר אר"ן - ארוע רב נפגעים בביה"ח).

 

              התובע גורס כי הוא הסכים לוותר על דרישותיו הכספיות, למרות שהן היו מוצדקות, כנגד הסכמתו

              של הנתבע לדאוג לכך שד"ר ברהום יפסיק להתנכל לתובע ולמעשה - ינתק את הקשר עמו מלבד

              בעניינים רפואיים וכנגד הסכמת ד"ר פרייצולי ששכר התובע לא ייפגע.

 

              אני סבור שגם מחלוקת זו אינה טעונה הכרעה לצורך התובענה שבפני, שכן מבחינתו של הנתבע

              (לפחות כפי שהציג את הדברים בבית הדין), פיטוריו הנדונים של התובע לא באו על רקע חיכוכים

              בינו לבין ד"ר ברהום, ואין להם כל נגיעה ליחסים בין התובע לבין ד"ר ברהום. בנוסף - כפי שעוד

              יתואר להלן - ב"כ התובע הודיע בסיכומיו כי הוא חוזר בו מהסעד שהתבקש בסעיף 67ג' לכתב

              התביעה, ואשר נגע ליחסים בין התובע לבין ד"ר ברהום, כך שאין כל צורך להכריע כעת אם היתה

              הסכמה של ד"ר פרייצולי לצמצם את המגעים בין התובע לבין ד"ר ברהום, התובע ממילא אינו

              מעוניין כעת בסעד דומה.

 

              גם טענת התובע שסוכם על כך ששכרו לא ייפגע, אינה רלוונטית לתובענה הנוכחית. ממילא מקובל

              על שני הצדדים שאין לפגוע בשכר התובע בלא לקבל את הסכמתו לכך. הרי עיקר המחלוקת, כפי

              שיתברר להלן, נסוב סביב הנסיון לקבל את הסכמתו של התובע להפחתה בשכרו.נ

 

20.        בנוסף לאמור בסעיף 19 לעיל, יש בין הצדדים מחלוקת גם בענין אופן החתימה על ההודעה

              המוסכמת שהוגשה לבית הדין במסגרת תיק 2001. התובע גורס כי מתוך אמון בד"ר פרייצולי,
                       הוא חתם על המסמך בטרם הודפס עליו מאומה. הנתבעת מכחישה גרסה זו.

 

              קשה להניח כי גרסת התובע בענין אופן החתימה נכונה, וזאת - הן לאור העובדה שחתימת התובע

              מצויה בדיוק מעל הקו המיועד לכך (וזו תוצאה שקשה מאד להשיג אם החתימה היתה מצויה על

              הדף לפני ההדפסה) והן לאור העובדה שנראה מהמסמך כי הוא נשלח אל ביה"ח בפקסימיליה

              מאת עורך דינו דאז של הנתבע.

 

              עם זאת, מאחר שממילא התובע מסכים שמה שהיה אמור להירשם על המסמך זה מה שאכן

              נרשם עליו (ראו עדותו בשו' 24 בעמ' 4 לפרוטוקול), הרי שאין כל חשיבות לשאלה אם התובע

              חתם לפני שהנייר הודפס או לאחר מכן.

 

              גם מגרסתו של התובע עולה שהוא הסכים לתוכן המסמך ונתן לכך ביטוי בחתימתו. כאשר ברור

              שמה שהודפס על המסמך היה מה שהתובע התכוון שיהיה רשום שם, אין כל חשיבות מהותית

              לשאלה אם ההדפסה נעשתה לפני החתימה או לאחריה.

 

21.        לאחר הדחיה המוסכמת של התביעה בתיק 2001, נראה כי יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבע

              התנהלו באופן תקין, עד לחודש ספטמבר או אוקטובר 2003, ענין שעוד יתואר להלן.ב

 

22.        ביום 30/7/03, יצא חוזר של מנכ"ל משרד הבריאות, שלפיו תעריפי האישפוז והשירותים

              האמבולטוריים בבתי החולים ירדו בשיעור 10.96%, וזאת כבר החל מיום 1/8/03.

 

              הפחתה זו של התעריפים הודעה לנציגי ביה"ח בפגישה עם שר הבריאות ביום 30/7/03.

 

23.        הפחתת התעריפים בעד שרותי ביה"ח, חייבה את בית החולים להיערך לכך, כדי לא לשוב ולהיות

              במצב גרעוני.

 

              בענין זה אעיר כי בעת הגשת כתב ההגנה בתיק 2001, היה ביה"ח בגרעון של כ-11,000,000 ₪.

              בשנתיים שחלפו, בניהולו של ד"ר פרייצולי, הצליח ביה"ח לשפר את מצבו וכעת תקציבו כמעט

              מאוזן.

 

24.        כאמור לעיל, מרבית הוצאותיו של הנתבע מוצאות על משכורות העובדים. לפיכך, ביקש הנתבע

              לצמצם את עלות השכר בשיעור זהה להפחתת התעריפים - 10.96%.

 

25.        ביום 14/8/03, התקיימה ישיבה בין ד"ר פרייצולי ושני חברי הנהלה נוספים של ביה"ח לבין ועד

              הרופאים של ביה"ח.

 

              ד"ר פרייצולי הסביר לחברי ועד הרופאים כי בשל הפחתת התעריפים יהיה צורך להפחית את שכר

              הרופאים והעובדים האחרים. ד"ר פרייצולי הודיע לועד הרופאים כי תיערך פגישה עם נציגים של

              בתי חולים אחרים בנצרת, ולאחר מכן יוחלט כיצד להפחית שכר ואיך ניתן להפחית את ההוצאות.

              אנשי ועד הרופאים הודיעו כי ישמעו את הצעת ביה"ח בענין הפחתת השכר, לאחר שההצעה

              תגובש.

 

26.        ביום 18/8/03 התקיימה ישיבה בין נציגי בתי החולים שבנצרת. נציגי כל בתי החולים הגיעו

              למסקנה שאין מנוס מהפחתת שכר עובדיהם.

 

27.        ביום 20/8/03, שב ד"ר פרייצולי ונפגש עם חברי ועד הרופאים של ביה"ח. הוא הודיע להם

              שהוחלט לקצץ שיעור של 10% משכר הנטו של כל העובדים, אך גם קיצוץ זה לא יביא לתקציב

              מאוזן ויהיה צורך למצוא דרכי התייעלות נוספות. לאחר דין ודברים, הודיעו חברי ועד הרופאים כי

              הם מודעים לחומרת המצב, וכי ישובו אל הנהלת ביה"ח עם תשובות לאחר שיחות עם העובדים.

 

28.        ביום 25/8/03, נפגש ד"ר פרייצולי עם חלק מחברי ועד הרופאים. בפגישה הועלו רעיונות שונים

              בקשר לקיצוץ בהוצאות ביה"ח, וסוכם שיהיה נסיון מוסכם לפתור את המשבר הכספי שנוצר עקב

              החלטת משרד הבריאות.ו

 

29.        ד"ר פרייצולי לא הסתפק בפגישות עם חברי ועד הרופאים. הוא ערך פגישה עם מנהלי כל

              המחלקות של ביה"ח, ערך פגישה עם עובדי כל מחלקה של ביה"ח, והיה מודע לכך שגם ועד

              הרופאים וועד העובדים ערכו פגישות עם העובדים בענין זה.

 

30.        ד"ר פרייצולי הודיע כי כל עובד שירצה להיפגש עמו בפגישה אישית, בענין הפחתת השכר העומדת

להיות מוחלת, יוכל לעשות כן (עד 5 עובדים בבת אחת).

 

31.        לאחר כל המשאים ומתנים האמורים לעיל, סוכם בין הנהלת בית החולים לבין ועד הרופאים וועד

העובדים על שיעורי הפחתת שכר בהתאם לרמת השכר (ככל שהרמה גבוהה יותר, שיעור ההפחתה
יהיה גבוה יותר). כן סוכם שהנהלת בית החולים תשקול אם להמשיך להעסיק את מי

שיתנגד להפחתה בשכרו. סיכום זה היה נוכח הרצון המשותף של ההנהלה והועדים לכך

שההפחתה בשכר תחול על כלל העובדים, ללא יוצאים מן הכלל.

 

32.        ביום 5/9/03, פנה ד"ר פרייצולי במכתב לכל אחד מעובדי ביה"ח. במכתב (שהופנה לכל עובד

באופן אישי) נאמר כי בעקבות הפחתת התעריפים יש לקצץ גם בשכר העובדים. המכתב כלל

טבלה המפרטת מה שיעור ההפחתה לכל רמת שכר (השיעור נע מ-0% לשכר חודשי שעד סך

3,335 ₪ ועד 12.5% לשכר חודשי העולה על 17,000 ₪).

 

              בסוף המכתב נאמר כך:

 

"בית החולים מתחייב במהלך התקופה שעד לסוף חודש ינואר

2004 לערוך עבודת מטה שבמסגרתה תבחנה האפשרויות

להתייעל ולקצץ בעלויות תפעולו והחזקתו של בית החולים באופן

שיאפשר למזער את ההפחתה הנחוצה כמפורט לעיל.

בית החולים מתחייב לדווח לכל אחד מן העובדים, בתחילתו של

חודש פברואר 2004, בדבר קיומה של אפשרות לבטל את

הפחתת השכר המפורטת לעיל או להפחיתה עד למינימום

האפשרי.נ

יש להדגיש כי על אף הקיצוץ שאמור לעיל, יישמרו מלוא זכויותיכם

הסוציאליות לכל דבר וענין, לרבות ההפרשות השוטפות לקופות

הגמל למיניהם.ב

אי לכך הנך מתבקש לתת הסכמתך לשינוי האמור, שאם לא כן,

ייאלץ בית החולים, בלית ברירה, לשקול המשך העסקתך בבית

החולים.ו

אבקשך להעביר מכתב זה חתום על ידך למזכירות ההנהלה תוך

7 ימים מהיום.נ

אי קבלת המכתב בזמן הנקוב לעיל תיחשב הסכמה מכללא.ב

בית החולים מודה לך מראש על שיתוף הפעולה".

 

33.        גם לתובע נשלח מכתב בלשון זהה.

 

34.        במקביל למכתבו של ד"ר פרייצולי, הוציאו ועד הרופאים וועד העובדים מכתב לכלל העובדים.

במכתב זה נטען על ידי הועדים כי הם, כביכול, התנגדו בתוקף לקיצוץ וניהלו מאבק עיקש עם

ההנהלה. טענה זו, לפחות ככל שהיא נוגעת לועד הרופאים - אינה נכונה. היא סותרת חזיתית את

האמור בתצהירו של ד"ר ניקולא פרח, יו"ר ועד הרופאים, שהצהיר כי "ועד הרופאים נתן תמיכה

מלאה להליך".

 

              גם במכתב של הועדים נרשמה הטבלה לקיצוץ השכר שנרשמה במכתבו של ד"ר פרייצולי.

 

עוד נאמר במכתבם של הועדים, כי ההסכם הוא עד לחודש ינואר 2004, שאז יהיה מו"מ מחודש

עם ההנהלה. (גם אמירה זו אינה מתאימה למה שנרשם במכתבו של ד"ר פרייצולי כמצוטט לעיל,

באשר ד"ר פרייצולי ציין שעד לחושד ינואר תיערך עבודת מטה לבחינת אפשרויות אחרות של

חסכון ובחודש פברואר יהיה דיווח לעובדים על תוצאות עבודת המטה).

 

35.        בענין היחסים שבין התובע לבין ועד הרופאים, אעיר כי כפי הנראה היחסים בין התובע לבין יו

ועד הרופאים, ד"ר ניקולא פרח - אינם טובים. לפי עדותו של ד"ר פרח, מאז בחירת ועד הרופאים

הנוכחי, בסוף יולי 2003 - לא דיברו השניים (התובע וד"ר פרח), מטוב ועד רע. אחד מחברי ועד

הרופאים (ד"ר מסעוד חג') עובד במחלקתו של התובע, ונראה כי היחסים בין התובע לבינו תקינים.

בשלב מאוחר יותר (עם ההזמנה לשימוע שעליה ידובר להלן), פנה התובע לד"ר ח'ג בבקשה שועד

הרופאים יטפל בעניינו. למרות זאת (כנראה לאחר בירור עם ד"ר פרח), הודיע ד"ר חג' לתובע כי

הועד לא ייצג אותו בענין זה. מכל מקום, כעת ברור שאין טענה מצד התובע שועד הרופאים ייצג

אותו מול הנהלת בית החולים, ומתצהירו ועדותו של ד"ר פרח, ברור גם שועד הרופאים כלל לא

התיימר לייצג את התובע, למרות פנייתו אל ד"ר חג'.

 

36.        התובע לא אבה להסכים להפחתה בשכרו. התובע סבר כי כבר תרם את תרומתו לבית החולים

בכך שויתר על תביעתו בתיק 2001, וכי לא יהיה זה הוגן לבקש ממנו להסכים כעת להפחתה

בשכר, שמנקודת מבטו הסובייקטיווית של התובע היא הפחתה נוספת.

 

              ביטוי ראשון לאי-הסכמתו של התובע להפחתה בשכרו, הוא נתן כבר בישיבה של ד"ר פרייצולי עם

מנהלי המחלקות (שהתובע השתתף בה, בהיותו מנהל מחלקה). התובע אמר באותה ישיבה כי

שכרו, למעשה, כבר קוצץ, בכך שהוא ויתר על התביעה בתיק 2001, ואין מקום לבקש ממנו

להסכים לקיצוץ נוסף.

 

              לאור התנגדותו של התובע להסכים להפחתה בשכרו, הוא לא חתם על הסכמתו לאמור במכתב

של ד"ר פרייצולי מיום 5/9/03.

 

37.        למרות זאת, במשכורת חודש אוגוסט 2003, הפחית הנתבע סך של 5,583 ₪ משכרו של התובע,

וההפחתה נרשמה בתלוש כהפחתה על פי "הסכם".

 

38.        התובע פנה לבא כחו, אשר כתב בשמו מכתב אל ד"ר פרייצולי, ביום 19/9/03. במכתבו, טען ב"כ

התובע כי ההפחתה בשכר התובע לא היתה כדין, כי התובע לא הסכים לכך וכי על הנתבע להשיב

לתובע את הסכום שנוכה משכרו (במאמר מוסגר אעיר כי המכתב לא כלל טענה כלשהי בדבר

התחייבותו של ד"ר פרייצולי, כביכול, שלא לפגוע בשכר התובע, התחייבות שלגרסת התובע,

כזכור, ניתנה עם הסכם הפשרה בתיק 2001). 

 

39.        בתגובה, שלחה באת כחו של הנתבע מכתב אל ב"כ התובע, מיום 22/9/03, שבו נאמר כי טענתו של
התובע תיבדק עם ד"ר ברהום לכשישוב ארצה, ובינתיים - ניתנה הוראה להשבת הסכום

שהופחת משכר התובע.  הסכום אכן הושב לתובע ביום 25/9/03.

 

40.        ביום 1/10/03, לאחר שובו של ד"ר ברהום מחו"ל, הוא זימן את התובע לפגישה עמו. בפגישה,

הסביר ד"ר ברהום כי סרובו של התובע להפחתת השכר, עלול להביא לסיום עבודתו, שכן בית

החולים לא יוכל להמשיך להעסיק את התובע כשהוא מופלה לטובה לעומת העובדים האחרים.

 

              קשה לקבוע מה בדיוק אמר התובע באותה פגישה.

 

כפי הנראה, אין חולק שהתובע הביע התנגדות להפחתה בשכרו, אך ייתכן שהציע כי תבוצע

הפחתה אשר תיראה כאילו היא הלוואה מהתובע לביה"ח, כשהתובע ינסה לשכנע את ביה"ח

להשיב לו את סכום ההפחתה. (ד"ר ברהום העיד בקשר לכך כי אינו זוכר אם התובע אמר זאת).

 

              על פי תצהירו של ד"ר ברהום, התובע הוסיף ואמר בפגישה האמורה כי מבחינתו - בית החולים

יכול גם לפטר אותו. עם זאת, התמונה המתקבלת מעדותו של ד"ר ברהום בקשר לאותה פגישה,

מעלה כי לא ניתן להתייחס לדברים כפשוטם, או כהסכמה של התובע לפיטוריו.

 

ד"ר ברהום עצמו היה מודע לכך שדברים אלה המיוחסים לתובע, לא נאמרו ברצינות על ידיו.

האווירה בפגישה היתה נינוחה וטובה. ד"ר ברהום העיד בקשר אליה, בין השאר, כך:

 

"באותה ישיבה אני בטוח שהוא לא היה רציני, היה ממש כיף איתו.

הוא אמר אפילו שאפטר אותו, הוא לא היה רציני...".

 

              על כן, ניתן לקבוע שגם אם אמר התובע באותה פגישה כי הוא מוכן שבית החולים יפטר אותו, הרי

שלא היתה בכך הבעה של הסכמה אמיתית לפיטורים, וגם ד"ר ברהום לא הוטעה לחשוב כי

התובע מסכים להיות מפוטר. קביעה זו מתחזקת נוכח המשך ההתרחשויות, כפי שיתואר להלן,

שכן הנתבע לא התנהג עם התובע כאילו הוא סבור שהתובע מסכים לפיטוריו, אלא פעל לקיים

הליכים מקדימים לפיטורים, בלא להסתמך על אותה "הסכמה" של התובע, שכביכול נאמרה

בפגישה מיום 1/10/03.

 

41.        ביום 3/10/03, שלח ד"ר ברהום מכתב אל התובע, שבו הזמין אותו לשימוע בטרם החלטה על

הפסקת עבודתו. במכתב שכותרתו "הזמנה לשימוע", נאמר כך:

 

"הריני להודיעך כי בית החולים שוקל הפסקת עבודתך מהנימוקים

הבאים:

כפי שהודע לך, לאור קיצוץ משמעותי בהכנסות בית החולים עקב

התכנית הכלכלית של האוצר נאלץ בית החולים לערוך התייעלות

משמעותית, ובין היתר באמצעות הפחתת שכר העבודה המשולם

על ידי בית החולים. בית החולים ערך, החל מחודש אוגוסט 2003,

שינוי בתנאי העסקתם של כלל עובדי בית החולים, בהסכמה, כפי

שפורט במכתבו של מנכ"ל בית החולים אליך מיום 5.9.03.

 

בקשת בית החולים לקבל הסכמתך להפחתת השכר נתקלה למצער בהתנגדות מצידך. לאור

האמור נאלץ בית החולים לשקול המשך העסקתך בלית ברירה.

אשר על כן, מכח הסמכות שניתנה לי על ידי ד"ר ג'וזיפי פרייצולי, הריני להזמינך לשימוע שיערך

בפניי ביום 10.10.03 בשעה 10:30 במשרדי.

ככל שתבחר להעביר למשרדי את מכתבו של ד"ר פרייצולי הנזכר לעיל חתום בידך, ראה הזמנה זו

כבטלה.

 

42.        התובע קיבל את המכתב ופנה עמו לעורך דינו. ביום 9/10/03, שלח ב"כ התובע מכתב אל ד"ר

ברהום, שבו טען שההפחתה שהנתבע מבקש להפחית משכר התובע, נוגדת את אשר סוכם עם

התובע בעת הסכמתו לוותר על התביעה בתיק 2001. כן נטען במכתב שהרכיבים שהתובע ויתר

עליהם במסגרת ויתורו על התביעה בתיק 2001, עולים לסך הגבוה כמעט פי שניים מסכום

ההפחתה המתבקשת כיום. במכתב האמור נרשם, בין השאר, כך:

 

"מן הראוי לאפשר דיון אמיתי ומעמיק והוגן בהתנגדות מרשי

להפחתה בשכרו מבלי לקשור הדבר בפיטורין או בשימוע

שלקראת פיטורין.

...ו

נבקש כי יתאפשר דיון ענייני ואמיתי בטענות מרשי כנגד ההפחתה

בשכרו וללא האיום בפיטורין, על דרך ההזמנה לשימוע, ובמובן זה

נבקש לבטל השימוע.

...נ

לחילופין, אציע כי יקויים גישור בפני גורם נייטרלי ע"מ לאפשר הגעה
להסכמה ראוייה.

...ב

מרשי בן 58 שנים והינו מנהל במחלקה פעילה מאז 1985

ובנסיבות נראה כי האיום בפיטוריו אינו מעשה ראוי ואינו סביר.ו

אוסיף עוד מפי מרשי, ומתוך אחריות למעמדו ומתוך גישה חיובית

והגונה, כי הוא מוכן לשקול כי שכרו יופחת במידה זו או אחרת

ובאופן זמני, מבלי להכיר בצדקת ההפחתה וזאת עד לגיבוש

הסכמה אחרת או עד לסיום הבירור או הגישור כמוצע, או כל

פתרון אחר שיוסכם עליו.".

 

43.        ביום 10/10/03, התייצב התובע אצל ד"ר ברהום, בהתאם להזמנה. התובע מסר לד"ר ברהום

העתק ממכתבו של ב"כ התובע מיום 9/10/03. ד"ר ברהום אמר לתובע כי התובע יקבל תשובה על

המכתב האמור.

 

44.        אכן, התשובה הגיעה באמצעות מכתבה של באת כחו של הנתבע, מיום 14/10/03, שמוען לב"כ

התובע. במכתב זה יש התפלמסות עם טענת ב"כ התובע על כך שאין לכרוך בין טענותיו של

התובע כנגד ההפחתה בשכרו לבין השימוע לשם שקילת המשך העסקתו.

 

במכתבה של ב"כ הנתבע נטען כי התובע היה יכול להעלות את טענותיו כנגד ההפחתה בשכרו

באותה ישיבת שימוע שאליה זומן, אף שמטרתה היתה שקילת המשך העסקתו של התובע.

 

עוד נטען כי התובע, כביכול, בחר "למלא פיו מים", בפגישתו עם ד"ר ברהום מיום 1/10/03 (טענה

זו, אינה מתיישבת היטב עם הראיות שבפני, כאמור לעיל).

 

בהמשך, נאמר כי התובע יוזמן לישיבת שימוע נוספת. כך נאמר בענין זה:

 

"...להסרת ספק, יוזמן מרשך לישיבת שימוע נוספת על מנת שיכול

לפרט את טענותיו בפני מקבלי ההחלטות. הריני לאשרך כי ככל

שישנן טענות טובות בפי מרשך, אשר יש בהן כדי לאבחנו משאר

רופאי בית החולים וכדי להצדיק הותרת שכרו על כנו, ממילא לא

תהא כל כוונה ו/או עילה להביא לסיום יחסי העבודה. יתרה מכך,

ככל שלאחר שמיעת טענות מרשך יסבור בית החולים כי ייתכן ויש

בהן ממש, תשקל הצעתך לקיים דיון נוסף בנושא.". 

 

              האמור במכתבה של באת כחו של הנתבע, כפי שצוטט לעיל, משקף נכונות של בית החולים

לשמוע מפי התובע טענות מדוע יש לאבחן בינו לבין שאר העובדים בבית החולים, כך שבית

החולים יהיה פתוח לשמוע את טענות התובע מדוע אין להפחית משכרו. אם יימצא שיש ממש

בטענותיו - יתקיים דיון נוסף בנושא. אם התובע יצליח לשכנע את בית החולים שאכן אין להפחית

מהשכר - הרי ממילא לא תהיה כל כוונה או עילה לפטר את התובע.

 

              עמדה זו, ככל שהיא יפה (ולטעמי - אף נכונה מבחינה משפטית), אינה משקפת את עמדתו

האמיתית של ביה"ח, כפי שהיא עלתה מעדותו של ד"ר פרייצולי. על פי עדותו של ד"ר פרייצולי,

עמדתו היא שאין כל אפשרות שהתובע ימשיך להיות מועסק בבית החולים אם לא יחתום בלא סייג

על הסכמתו להפחתה בשכרו כאמור במכתב מיום 5/9/03. בענין זה אעסוק להלן, כשאתאר את

המשך השתלשלות העניינים עד לפיטוריו של התובע.

 

45.        בהתאם לאמור במכתבה של באת כחו של הנתבע, הוציא ד"ר ברהום הזמנה לתובע לישיבת

שימוע. ההזמנה (מיום 14/10/03) זהה בנוסחה להזמנה מיום 3/10/03, מלבד מועד השימוע

(17/10/03) ומלבד העובדה שנאמר בו כי ההזמנה לשימוע היא "בשנית".

 

46.        בינתיים, ביום 15/10/03, השיב ב"כ התובע על מכתבה של באת כחו של הנתבע (במכתב נרשם

בטעות כי הוא מיום 20/10/03, אך אין חולק כי הוא מיום 15/10/03).

 

              במכתבו האמור, טען ב"כ התובע כי האולטימטום שניתן לתובע, שלפיו או שיחתום על הסכמתו

להפחתה בשכר או שיפוטר - רוקנה את השימוע (הקודם) מתוכנו והפכה אותו לשימוע למראית עין

בלבד. בענין ההזמנה לשימוע ביום 17/10/03, טען ב"כ התובע כי היא נעשתה בטרם שהתובע

הספיק להתייעץ עם בא כחו, ובטרם ב"כ התובע קיבל תשובות על האמור במכתבו מיום 9/10/03.

בהמשך, נאמר במכתב, כך:

 

"לאור זאת אני מציע:

א.         לבטל את הזימון למרשי לשמוע לתאריך 17/10/03.

ב.         תינתן שהות על מנת להיפגש עם מרשי לגיבוש עמדתנו.

ג.          אני מציע שמיד לאחר מכן תקויים פגישה לליבון סוגית

הפחתת השכר מחד וטענות והצעות מרשנו מאידך (ראה

מכתבנו הקודמים).

בקליפת אגוז אומר, כי לא מצאתי במכתבכם כל התייחסות

לטענות שהועלו בשם מרשנו, ואין כל התייחסות להצעות שהועלו

... תמוה כי במכתבנו מיום 9/10/03 הוצע על ידי מרשנו  ...

כי הוא 'ישקול כי שכרו יופחת ... מבלי להכיר בצדקת ההפחתה

וזאת עד ...', ולא היתה כל התייחסות להצעה זו...".

 

              לאור זאת, ביקש ב"כ התובע לבטל את ההזמנה לשימוע ביום 17/10/03, או לדחות את המועד

המיועד שלו.

 

47.        בשיחה טלפונית בין ב"כ הצדדים שהיתה לאחר מכתבו של ב"כ התובע מיום 15/10/03, סוכם כי

מועד השימוע יידחה ליום 20/10/03.

 

48.        ביום 16/10/03, שלח ד"ר ברהום מכתב נוסף לתובע שגם כותרתו "זימון לשימוע". במכתב זה,

נאמר כי בית החולים נענה לבקשת ב"כ התובע והחליט לדחות את הזימון למועד מאוחר יותר.

ההמשך היה זהה להזמנה לשימוע מיום 14/10/03, מלבד מועד השימוע המיועד - הפעם זומן

התובע ליום 20/10/03.

 

49.        ביום 19/10/03, כתב ב"כ התובע מכתב לד"ר ברהום. העתקי המכתב נשלחו לד"ר פרייצולי

ולבאת כחו של הנתבע.

 

במכתב האמור טען ב"כ התובע טענות רבות. אביא כאן תמצית של חלק מהן:

א.         המחלוקת בין הצדדים היא כספית. התובע ויתר בזמנו על תוספות שכר שערכן הכספי

מגיע לככפליים מהקיצוץ המתבקש כעת בשכרו. מחלוקת כספית אמורה להתברר בין

הצדדים לא במסגרת של שימוע שבצדו איום בפיטורים.

ב.         השימוע שהתובע מוזמן אליו הוא מכשיר לכפות עליו את הדרישה להפחתת שכר. תחילתו

של הליך פיטורים כשיש ויכוח על תנאי שכר - נוגדת את ההגינות, ומרוקנת מתוכנו את

הליך השימוע.

ג.          הנתבע דחה את הצעות התובע לפנות לגישור ופישור.

ד.         השימוש בשימוע לקראת פיטורים בגין המחלוקת על ההפחתה בשכר נוגד את הסכם

1990.

ה.         מוצע כי התובע יפנה או כי תהיה פניה משותפת של הצדדים אל ביה"ד לעבודה בענין

טענות התובע לתוספת שכר (על פי הסכם 1990 - ח"א), וכי עד לבירור התביעה יסכים

התובע להפחתה בשכרו, מבלי שיודה בצדקת ההפחתה, ובמקביל - התובע לא יפוטר

בזמן ההתדיינות בתביעה.

ו.          מוצע כי ישיבת השימוע שנקבעה ליום 20/10/03 תבוטל או לפחות תידחה לשבועיים

(לאור מועד התשלום הבא של השכר) ובמקביל הצדדים יערכו ביניהם בירור לשם יישוב

המחלוקת בדרך נאותה, בלא שחרב הפיטורים תונח מעל צווארו של התובע.

 

50.        התובע התייצב לישיבה ביום 20/10/03 בהתאם להזמנה. התובע מסר לד"ר ברהום את המכתב

של בא כחו מיום 19/10/03. הן התובע והן ד"ר ברהום היו מעוניינים להקליט את הישיבה.

ההקלטה שד"ר ברהום התכוון להקליט לא יצאה לפועל, בשל תקלה טכנית. אך לא נראה שיש

חולק על כך שהתמליל שנערך על ידי בנו של התובע, על סמך ההקלטה מצד התובע אכן משקף

את תוכן הדברים שנאמרו בישיבה.

 

בישיבה האמורה ניסה ד"ר ברהום לשכנע את התובע לחתום על מכתב ההסכמה להפחתה בשכרו

(המכתב מיום 5/9/03).

 

התובע העלה טענות שכנגד.

 

              אביא כאן פרטים על השתלשלות הדברים בישיבה.

 

א.         ד"ר ברהום פתח את הישיבה בכך שהקריא מהכתב את נוסח ההזמנה לשימוע שנשלחה

ביום 16/10/03, ואיפשר לתובע להסביר מדוע אינו מסכים להפחתה בשכרו. התובע הגיב

בכך שטען שלפי הסכם 1990 המחלוקת הכספית אינה אמורה להיות סיבה לפיטורים.

התובע הוסיף ואמר כי הוא בעד תוכנית ההבראה של ביה"ח, וכי גם בהתנהגותו בעבר

ניסה לתרום למצב הכלכלי של ביה"ח בהצעות שונות. עוד נטען על ידי התובע, כי הנתבע

הפחית משכרו תשלום בעד 3 כוננויות בחודש, המגיע לסך של 3,600 ₪, וכי הוא מקבל

סכום נמוך בהרבה מהמגיע לו בגין הוצאות נסיעה. בין השאר, אמר התובע כך:

 

"אני מוכן להפחתה, אני לא נגד ההפחתה. זה דבר ראשון.

דבר שני, יש בתי חולים בנצרת שעובדים באותם תנאים,

קיצצו להם באותו אחוז. הם עשו הפחתה בהבנה

קולגיאלית ... לא היו שם מהומות ... לא היו איומים

בפיטורים ... זה לשים חרב על צווארי, ולהכריח אותי על

הפחתה, ולא - אני מפוטר. אתם מנצלים את זה שאני בן

58? אתם מנצלים את זה שאין לי מקור עבודה ואני

אכנע? ...".נ

 

ב.           ד"ר ברהום השיב כי לאחר הסכם 1990 בא הסכם 1996 שלפיו התובע תוגמל על כל הפעילות

בחדר הניתוח, וזה מכסה את כל התוספות שהיו אמורות להשתלם לפי הסכם 1990. בנוסף, הוא

מניח שהויתור על התביעה בתיק 2001 היה תמורת פיצוי כלשהו, וכי הפחתת מספר הכוננויות

והוצאות הנסיעה היה לאור העובדה שהתובע עבר להתגורר בפקיעין, מרחק רב מביה"ח. עוד טען

ד"ר ברהום כי כל העובדים הסכימו להפחתה כפי שהיתה במכתב מיום 5/9/03, ורק התובע לא

הסכים. אין מדובר בהתנכלות לתובע אלא באילוץ לאור המצב הקיים במדינה.

 

ג.           בתגובת התובע נאמר, בין השאר, כי מצד אחד נרשם כי ההפחתה מהשכר היא בהסכמה ומאידך

- יש איום על התובע שאם לא יסכים להפחתת שכרו - הוא יפוטר. יש בכך משום "הסכמה איומית".

התובע אמר כי הוא רצה להתדיין על ההפחתה בשכר, אך מנסים לאלץ אותו לחתום על הסכמתו,

ואם לאו - יפוטר. אין זה יחס מכובד אלא משפיל.

 

ד.           ד"ר ברהום שב וטען כי אין מדובר בהתנכלות לתובע, אלא בכורח. אלמלא היתה ההסכמה

להפחתה בשכר, היה ביה"ח עתיד למצוא את עצמו במצב שהוא אינו יכול לשלם משכורות בחודש

דצמבר 2003 או ינואר 2004. כן אמר ד"ר ברהום כך:

 

"...כל הנושא של התביעות הכספיות שלך, לגבי מגיע לך

או לא מגיע לך על פי משרד הבריאות או לא משרד

הבריאות - לא לענין. הענין היחידי שעומד פה, הסכמתך

להיות אחד כמו כולם, אף אחד לא מתנכל לך באופן אישי ...

הרי 299 עובדים פה שעובדים פה כולם חתמו, זה לא

אישי. אתה לא היחידי שחתום פה על משרד הבריאות, יש

עוד רופא אחד לפחות כמוך חתום על חוקי משרד

הבריאות והסכים להפחתה הזאת בשקט .. ותמך בכל

הצעדים. וכל הרופאים וכל האחיות וכל המנקים וכל

העובדים הסכימו מתוך רצון לתת יד לבית החולים הזה

כדי לשרוד ... הענין הוא לא אישי...".

 

ה.          בתגובה טען התובע כנגד הקביעה שטענותיו הכספיות אינן לענין. כך אמר התובע:

 

"טענות כספיות שלי הן לא לענין, ככה אמרת, לא

רלוונטיות, ריבונו של עולם, תיתנו לי מה שמגיע לי, אני

אתן לכם הפחתה. בואו נדון מה מגיע לי ונדון מה הפחתה.

אתם ישר הולכים לשימוע. השימוע הזה שאני עושה אותו

עכשיו, אני חושב שהוא לא שימוע כדין, מפני שלא עשיתם

איתי שום דיאלוג, שום גישור, מה מגיע לי מה לא מגיע לי.

אני טוען,ף אם אתה רוצה לקחת ממני אלף שקל, מגיע לי

אצלך אלף שקל - זה מכסה את זה. אם מגיע לי אלפיים,

תתן לי את האלפיים ותקח את האלף. ...

יש לי הצעה בשבילך, בוא נשים בורר, אם הוא יגיד שאני

חייב לשלם ... אתה רוצה שהבירור יהיה בבית משפט?

בבקשה. אתה רוצה שנביא בורר מטעמנו, מטעמך,

בהסכמה? בבקשה. נשים בורר, אם הוא יגיד אני צריך

לשלם, אני אשלם. ... אתם רק שמים את האקדח בראש

ואומרים, אקדח הפיטורים, או תתפטר או תשלם את

הכסף ... זאת לא שיטה של יחסי עובד מעביד.

 

ו.            ד"ר ברהום שב והסביר כי לא מדובר בהתנכלות אישית לתובע. לענין ההצעה בדבר בורר, אמר

ד"ר ברהום כי אם הוא יסכים לבוררות עם התובע, הוא ייאלץ להסכים לבוררות עם כל העובדים

האחרים. דבר זה נלמד על ידיו מכך שכשהכסף שהופחת משכר התובע באוגוסט הוחזר לו –

הדבר הביא לכך שגם עובדים אחרים אמרו שהם ירצו בחזרה את מה שהופחת משכרם.

 

ז.           התובע הזכיר כי כבר בישיבת מנהלי המחלקות (עם ד"ר פרייצולי) הוא הביע התנגדות להפחתה

בשכרו, ואף אחד לא טען שם כי הוא יצא מדעתו.

 

עוד אמר התובע:

 

"אני מתנגד להפחתה בצורה הזו, זה דבר ראשון, דבר שני - אתה אומר לי שלא

כתבתם לי שום דבר אישי. השימוע זה שיחה על כוס קפה? ... השימוע הוא קדם

פיטורים ...בשביל שיהיה מוצדק בבית משפ, זה מובן מאליו. נבוא לפיטורים, אם

תפטרו אותי, אני בן 58, וכמובן שאני אלך לבית משפט ... אני אגיד לבית משפט

הנה ההסכם שלי, אני עובד 18 שנים, ואין לי איפה לעבוד עכשיו, אתם תצטרכו

לשלם המון כסף ... הרבה יותר מהקיצוצים. ... אני רוצה את טובת בית החולים,

אני לא רוצה פיצויים, לא רוצה פיצויים מוגברים ... אני אוהב את בית החולים, אני

בניתי את חדר ניתוח, הצוות בחדר ניתוח הוא כמו ילדים שלי, תבינו אותי, אתם

דוחקים אותי לקיר, אן תמצות באקדח הפיטורים או תשלם את ההפחתה,

ההפחתה לדעתי היא לא מוצדקת. ...".

 

              בתגובה, אמר ד"ר ברהום כי יש לו תחושה שהתובע דווקא מעדיף ללכת לבית המשפט בתקוה

שירוויח יותר, והתובע שלל זאת. בנוסף, אמר ד"ר ברהום כי משמעות השימוע אינה פיטורים, אלא

המטה היא לשמוע את טענותיו של התובע, להבין למה הוא אינו רוצה לחתום על ההסכמה

להפחתה בשכרו.

 

ח.          לאחר מכן היה דין ודברים נוסף, שבו ניסה התובע להביא את ד"ר ברהום להסכמה על פניה

לבוררות או פניה מוסכמת לבית משפט, וד"ר ברהום שב וטען שאין סיבה שעניינו של התובע יהיה

שונה מעניינם של כלל העובדים האחרים. התובע טען שוב שמגיעים לו תשלומים נוספים אשר אם

ישולמו הוא יסכים לחתום על מכתב ההסכמה להפחתה. ד"ר ברהום הבטיח לתובע שתהיה התייעצות
בהנהלת ביה"ח וכנראה גם עם עורכי הדין של בית החולים ותתקבל החלטה.

 

51.        ד"ר ברהום קיים את הבטחתו והביא את טענותיו של התובע בפני ד"ר פרייצולי. ד"ר פרייצולי וד"ר

ברהום קיימו דיון בעניינו של התובע והגיעו למסקנה כי אין בטענות התובע כדי להצדיק התייחסות

שונה אליו מאשר ליתר עובדי בית החולים.

 

52.        ביום 21/10/03, לאחר שהתקבל גם ייעוץ משפטי מבאי כחו של הנתבע, שלח ד"ר ברהום מכתב

לתובע שבו נאמר כי טענותיו של התובע בקשר למה שהוסכם עם ההסכמה על דחיית התביעה

בתיק 2001 - אינן נכונות. לא ניתנה לתובע "חסינות" מפני פגיעה בשכרו. לביה"ח היו טענות רבות

כנגד טענות התובע הנסמכות על הסכם 1990.

 

עוד נאמר במכתב כי אין כל רצון להתנכל לתובע אישית, ביה"ח אינו מחפש אמתלא לפטר את

התובע, אלא נוהג עמו כפי שנהג עם כלל העובדים. במכתב נטען נגד התובע שהוא היה אמור

להביא את המחלוקת הכספית לבירור עם ביה"ח במועד מוקדם יותר, ולא לנסות לכפות על ביה"ח

להמשיך להעסיק אותו בשכר שביה"ח אינו יכול לעמוד בו. ביה"ח אינו יכול להיענות לנסיון זה של

התובע. בית החולים אינו מוכן להפלות את התובע לטובה ולהמשיך לשלם לו שכר מלא, כשכל

שאר העובדים מקבלים שכר מקוצץ. לאחר מכן, נרשם במכתב, כך:

 

"7.       יחד עם זאת, ועל מנת לנקוט באקט הפיטורין כאקט אחרון ובלית ברירה,

ניתנת לך הזדמנות אחרונה להביע הסכמתך להפחתת השכר.

מיותר לציין כי אין במתן הסכמה כאמור כדי למנוע ממך להעלות לדיון כל

טענה שיש לך בענין זה ודלתו של בית החולין תהא פתוחה וזמינה.

 8.        ככל שהסכמתך להפחתת השכר לא תינתן כמבוקש תוך שלושה ימים

ממועד מכתבי זה, ייאלץ בית החולים, בצר לו, להודיעך על סיום יחסי

עבודה ללא כל דיחוי נוסף ...".

 

53.        התובע קיבל את המכתב. התובע היה בלחץ נפשי עקב משאו ומתנו עם בית החולים וביקש כי

תינתן לו שהות לחשוב על כך. לפיכך, בבוקר יום 23/10/03, ביקש התובע מד"ר ברהום לאשר לו

חופשה בת מספר ימים. ד"ר ברהום השיב לו (במכתב) כי הוא מאשר לתובע לצאת לחופשה, אך

הוא מזכיר שהמועד למתן עמדתו של התובע עומד לפוג (כאמור בסעיף 8 של המכתב מיום

21/10/03), וככל שלא תתקבל עמדתו של התובע - ייאלץ ביה"ח לפעול כאמור במכתב מיום

21/10/03 (כלומר - מתן הודעה לתובע על סיום יחסי העבודה, בלא דיחוי נוסף).

 

54.        נוכח תזכורת זו, השיב התובע על מכתבו של ד"ר ברהום, כבר באותו יום (23/10/03).

 

החלק השני של מכתב התובע, התייחס לתגובתו לטענות שונות שהועלו במכתבו של ד"ר ברהום

מיום 21/10/03, בין השאר - טען התובע - כי דווקא בית החולים היה זה שכרך את המחלוקת

הכספית בענין הפיטורים.

 

בחלק הראשון של מכתבו של התובע, היתה התייחסות לאמור בסעיף 7 למכתבו של ד"ר ברהום,

שצוטט לעיל. בתשובת התובע נאמר:

 

"הנני להודיעך כי אני מסכים להצעתכם כמפורט בסעיף 7 למכתבך,
 ורושם בפני עם מתן הסכמתי להפחתה ממשכורתי החל ממשכורת חודש אוקטובר,
תבטלו את הליך השמוע ותמנעו מאקט הפיטורין, וכי אני רשאי

וזכאי להעלות את כל טענותיי בעניין זה.

כאמור אין במתן הסכמה זו, כדי למנוע ממני להעלות את טענותיי.".ב

 

54.        מכתבו של התובע מיום 23/10/03, נמסר לד"ר ברהום באותו יום. ד"ר ברהום השיב עליו, מייד,

במכתב מטעמו שבו נאמר כך:

 

"בהמשך למכתבך מיום 23/10/03 הנני שמח על החלטתך.

יחד עם זאת וכידוע לך הפחתת השכר נדרשת כמו לכל עובדי בית החולים

החל ממשכורת חודש אוגוסט.

דברים אלה הובהרו וידועים לך היטב.

אשר על כן אבקשך לתקן את האמור במכתבך, באופן שהסכמתך

להפחתה תחול מחודש אוגוסט 2003.

עם קבלת הסכמת יבוטל הליך הפסקת העבודה בו החל בית החולים.

אבקש לקבל הסכמתך בכתב ללא כל דיחוי.".

 

55.        כשעה וחצי לאחר שמכתבו האמור של ד"ר ברהום נמסר לתובע, שלח ד"ר ברהום מכתב שונה

לתובע. בכותרת המכתב השני נרשם כי הוא "המשך תגובה" על מכתבו של התובע מיום

23/10/03. לאחר מכן, נרשם:

 

"בהמשך למכתבי מהיום ולאחר בדיקה משפטית שערכנו אבקש להדגיש

כי עמדתך בדבר 'שמירת טענות', כאמור במכתבך מהיום, אינה מקובלת

על בית החולים.

אבקשך לאשר בחוזר כי הסכמתך להפחתת השכר, כנדרש מיתר עובדי

בית החולים, הינה הסכמה בלתי מותנית ולא תהא לך כל טענה כנגד בית

החולים בגין הסכמתך זו והפחתת השכר הנובעת ממנה.

אני חוזר ומודיע, בהתאם לאמור בסעיף 7 למכתבי מיום 21.10.03, כי

דלתנו אינה חסומה בפניך לכל בקשה שהיא ואנו נדון בה לגופה.

אבקשך לאשר בחוזר אף את תוכן מכתבי זה ללא כל דיחוי.".ו

 

56.        אמנם, כמצוטט לעיל, בסוף במכתבו האחרון מיום 23/10/03 ניסה ד"ר ברהום להראות, כביכול,

שהאמור בסעיף 7 למכתב מיום 21/10/03 עומד בעינו, אך ברור כי יש שוני מהותי בין תוכן

המכתב מיום 21/10/03 והמכתב הקודם מיום 23/10/03, לבין תוכן המכתב האחרון.

 

 

עמדת בית החולים כפי שהוצגה תחילה במכתבה של באת כח הנתבע מיום 14/10/03, בהמשך

במכתבו של ד"ר ברהום מיום 21/10/03 ולבסוף במכתבו הראשון של ד"ר ברהום מיום 23/10/03, 

היתה כי יש אפשרות שהתובע ימשיך לעבוד אצל הנתבע, גם אם בסופו של דבר יתברר שאין

להפחית משכרו כפי שהופחת לשאר הרופאים. כך ניתן להבין ברורות ממכתבה של ב"כ הנתבע

מיום 14/10/03, שבו נאמר - כזכור - כי אם יימצא שיש ממש בטענות התובע מדוע לאבחנו משאר

רופאי בית החולים - לא תהיה כל עילה להפסקת עבודתו. כך גם ניתן להבין ממכתב ד"ר ברהום

מיום 21/10/03, שבו נאמר כי אם התובע יביע הסכמה לאמור בסעיף 7 לאותו מכתב - הוא יוכל

להמשיך ולהעלות את טענותיו בענין ההפחתה בשכר גם לאחר מכן. על פי אותו מכתב, זכותו של

התובע להעלות לאחר מכן את טענותיו בענין ההפחתה בשכר היא כה ברורה, עד אשר אפילו

"מיותר לציין" את קיומה. ברור שכך ניתן להבין גם ממכתבו הראשון של ד"ר ברהום מיום

21/10/03, שנרשם לאחר שהתובע הביע את הסכמתו לאמור בסעיף 7 למכתב מיום 21/10/03,

עם שמירת זכותו לטעון בהמשך טענות כנגד ההפחתה בשכר - כאשר ד"ר ברהום הודיע שאם אך

התובע יאשר שהסכמתו להפחתה בשכר היא מתייחסת לתקופה המתחילה כבר מחודש אוגוסט

2003 - יופסק הליך הפיטורים שהוחל בו.

 

כלומר - העמדה שבית החולים הציג מול התובע, עד למועד המכתב השני של ד"ר ברהום מיום

23/10/03, היא עמדה שלפיה התובע נדרש להודיע על הסכמתו לקיצוץ בשכרו כמו שקוצץ שכר

שאר העובדים, החל מחודש אוגוסט 2003, ואם יעשה זאת יוכל להמשיך לעבוד ולטעון מאוחר

יותר כי לא היה זה נכון להפחית משכרו, ובית החולים יהיה נכון לשמוע את טענותיו אלה של

התובע ולהחליט בהן.

 

לעומת זאת, במכתב האחרון של ד"ר ברהום מיום 23/10/03, הוצגה עמדה שונה בתכלית. על פי

המכתב האחרון, התובע נדרש לוותר על זכותו לטעון בעתיד כנגד ההפחתה בשכרו. הסכמתו

להפחתה אמורה להיות בלתי מותנית, ומבלי שתהיה לתובע בעתיד כל טענה בענין זה. אזכורו של

סעיף 7 למכתב מיום 21/10/03, אשר נעשה בסוף המכתב, אינו יכול לטשטש את ההבדל המהותי

בין אופן הצגת עמדת בית החולים לפני כן, לבין האופן שבו הוצגה העמדה במכתב האחרון.

 

ד"ר ברהום, בתצהירו, מסביר את השוני בכך שבין שני המכתבים שהוא כתב ביום 23/10/03, הוא

קיבל ייעוץ משפטי מבאת כחו.

 

אני מניח שאכן (כאמור בראש המכתב השני מיום 23/10/03), ד"ר ברהום קיבל ייעוץ משפטי

בטרם כתיבת המכתב השני, אך אני סבור, כפי שכבר הערתי בסוף סעיף 44 לעיל, שלמעשה

המכתב השני הוא זה שמשקף את עמדת בית החולים כפי שהיתה מלכתחילה (וכך, למעשה, גם

השתמע מטענות ב"כ הנתבע בעת הדיון בבית הדין). למעשה, ביה"ח אינו מוכן כלל להמשיך

להעסיק את התובע אם התובע לא יסכים להפחתה בלתי מותנית משכרו, ואם התובע לא יוותר על

כל טענה עתידית אפשרית כנגד אותה הפחתה מהשכר. על כך שזו עמדתו של הנתבע ושכזו היא

היתה לכל אורך הדרך, ניתן ללמוד מעדותו של ד"ר פרייצולי. במהלך עדותו, הדגיש ד"ר פרייצולי

כי ביה"ח אינו מוכן להמשיך להעסיק את מי שאינו מסכים להפחתה בשכרו כמו שהוסכם על כלל

העובדים, וכי זו היתה עמדתו של ד"ר פרייצולי כבר לפני כן - לכל המאוחר בעת ישיבתו עם מנהלי

המחלקות. כך, בין השאר, העיד ד"ר פרייצולי:

 

"...אני אמרתי שאם לא תהיה הסכמה, אהיה חייב לפטר. אמרתי שזה

יהיה קשוח ואני רוצה לדבר איתם לפני כן, כדי שיידעו, ולא יהיו שיחות

לאחר הכנת המכתב. ...נ

אמרתי שמי שלא יסכים יפוטר ...

לשאלתך למה הזמנתי את התובע לשימוע אם כבר החלטתי שמי שלא

יסכים להפחתה יפוטר, אני משיב שזה היה בגלל שאתה (הכוונה לב"כ

התובע - ח"א) שלחת מכתב בשמו על זה שהוא לא מסכים.

... מה שביקשנו היה מה שביקשנו מכל אחד מהעובדים, שיחתום על

המכתב בלי תנאים. ...".ב

 

              ד"ר פרייצולי היה ברור שאם התובע לא יסכים לוותר על זכותו לטעון בעתיד כנגד ההפחתה בשכרו

-          הוא לא יוכל להמשיך לעבוד אצל הנתבע. מדוע, איפוא, בחר בית החולים להציג תחילה עמדה

שונה, שלפיה ייתכן מצב של המשך העבודה במקביל לשמירת טענותיו של התובע ? תשובה לכך -

לא ניתנה על ידי הנתבע. ייתכן שהנתבע ציפה שהתובע לא יסכים כלל להפחתה בשכרו כך שכבר

לא תהיה רלוונטיות לשאלה אם יוכל לשמור על טענותיו. ייתכן שהנתבע ציפה שהתובע יחתום על

ההסכמה בלא שידאג לשמור על זכויותיו. ייתכן שהנתבע קיווה שהצגת עמדתו כפי שהוצגה

תחילה - תיראה טוב יותר אם הענין יגיע להתדיינות משפטית. קשה לקבוע מה הביא את הנתבע

להסתיר את עמדתו האמיתית.

 

מכל מקום, ניתן לקבוע שלמרות שהיה מנוי וגמור עם הנתבע שלא לאפשר את המשך העסקתו של

התובע אם התובע לא יסכים להפחתת שכרו בלא שמירת זכותו לטעון בעתיד כנגד כך - החליט

הנתבע להציג בפני התובע מצג שונה. הנתבע הציג תחילה מצג שלפיו תתאפשר המשך העסקתו

של התובע במקביל לשמירת זכותו של התובע לטעון בעתיד כנגד ההפחתה בשכר, ורק ברגע

האחרון כאשר (אולי בניגוד למה שהנתבע ציפה) התברר לנתבע שהתובע מסכים להפחתת שכרו

תוך שמירת זכותו לטעון כנגד זאת - חשף הנתבע את עמדתו האמיתית, שנרשמה לראשונה

במכתבו השני של ד"ר ברהום מיום 23/10/03.

 

57.        לאחר שהתובע קיבל את מכתבו האחרון של ד"ר ברהום מיום 23/10/03, הוא ביקש להיפגש עם

ד"ר פרייצולי.

 

ד"ר פרייצולי הסכים להיפגש עם התובע. הפגישה נערכה ביום 26/10/03 (יום ראשון) שהתובע

עבד בו בביה"ח, אף שהוא יום המנוחה השבועית שלו, בשל כך שהיה בתורנות.

 

58.        הפגישה בין התובע לבין ד"ר פרייצולי הוקלטה על ידי שני הצדדים. השיחה ביניהם התנהלה

באנגלית.

 

            הוגשו לי שני תמלילים של הפגישה. אני מעדיף את התמליל שצורף לתצהירו של מר איאד

ג'ובראן, בנו של התובע, באשר מדובר בתמליל מלא יותר (יש בו פחות נקודות "...") ובהתחשב גם

בכך שב"כ הנתבע נמנע מלחקור אותו על תצהירו. 

 

            חלק מהפגישה עסק שוב בנושאים השנויים במחלוקת בענין ההסכמה שקדמה לביטול התביעה

בתיק 2001.

 

              בהמשך, שוחחו השניים על ההפחתה בשכר. ד"ר פרייצולי שב והסביר את הצורך בהפחתה ובכך

שביה"ח ינהג באופן שווה עם כל העובדים. התובע טען כי כבר הופחת משכר סך העולה על 8,000

₪ ועוד סך של 3,600 ₪ בגין 3 כוננויות שקוצצו.

 

            התובע הזכיר את מכתבו מיום 23/10/03 שבו הוא הביע הסכמה להפחתה בשכרו, וד"ר פרייצולי

אמר שאותה הסכמה היתה מותנית. התובע אמר כי הוא רוצה לשמור על זכויותיו, וכי ד"ר ברהום

הסכים לכך ואף הביע שמחה על הסכמתו של התובע. התובע אישר כי הוא מסכים להפחתה כבר

מאוגוסט. התובע קבל על כך שד"ר ברהום הביע תחילה שמחה על הסכמתו של התובע וכשעה

לאחר מכן כתב שאינו מסכים. ד"ר פרייצולי הסביר זאת בייעוץ המשפטי שהתקבל בין שני

המכתבים. בהמשך, נאמר כך (כאשר האות "F" מסמלת את דברי ד"ר פרייצולי והאות "J" את

דברי התובע):

 

"F:       …what I want you to really consider this

 point, ok? That if you are staying in your position

 that you don't agree with this letter that I sent,

 most probably we have to take some action

 against you … the time already expired in Friday,

 we are giving you time, we are giving you chance

 to think about it … you have to decide.ו

J:         I expressed my stand point … in the letter

 and in the hearing in detail … I agreed to reduce in

 the etter of the 23rd, but I must keep my claims,

 why you want to forbid me to keep my claims?

F:       No, I don't want to forbid you to keep

your claims.

J:         I want to keep my claims.

F:         You know, you can. All your claims you can

have and you can. You know, tell us and explain us as

you said now, all your points, even if, you know, I

don't agree with most of the points you are

presenting, but this is a different issue, we took

a decision with all the hospital … and you are

opposing the decision…".נ

 

59.        לאחר סיום הישיבה, המשיך התובע בעבודתו (כתורן בביה"ח), עד למחרת (יום שני, 27/10/03)

              בבוקר.

 

              בשעות הבוקר, של יום 27/10/03, לאחר סיום עבודתו, נסע התובע לביתו בפקיעין.

 

60.        ד"ר פרייצולי דיווח לד"ר ברהום על הישיבה עם התובע ביום 26/10/03. ד"ר ברהום הבין שדברי

              התובע לד"ר פרייצולי בישיבה מיום 26/10/03, היו בגדר תשובה ברורה לאמור במכתבו השני של

              ד"ר ברהום מיום 23/10/03 - תשובה שלפיה התובע אינו מסכים להפחתה בשכרו מבלי לשמור על

              זכותו לטעון בעתיד כנגד ההפחתה. לפיכך, הוחלט לפטר את התובע.

 

61.        בבוקר יום 27/10/03, הכין ד"ר ברהום מכתב פיטורים לתובע. ד"ר ברהום חיפש את התובע

              במחלקתו ואז נאמר לו שהתובע בדרכו הביתה לאחר תורנות. מזכירתו של ד"ר ברהום התקשרה

              לתובע ושאלה כיצד ניתן לשלוח לו מכתב. התובע אמר כי ניתן לשלוח אליו מכתב הביתה

              בפסקימיליה, ואז - נשלח מכתב הפיטורים לביתו של התובע. אשת התובע קיבלה את המכתב

              בפקסימיליה בביתה, והתקשרה אל התובע, למכוניתו, להודיע לו על כך.

 

62.        במכתב הפיטורים נרשם כך:

 

"הריני להודיעך כי בית החולים החליט על סיום עבודתך החל מהיום ה-

27.10.03, וזאת לאור העובדות המפורטות במכתבינו מיום 5.9.03 ו-

21.10.03, ולאור העובדה כי על אף ההזדמנויות הרבות הנוספות שניתנו

לך, לא הגענו להסכמות באשר לשינוי תנאי העסקתך, ולאור העובדה כי

הנך עומד על הצבת תנאים מוקדמים והסתייגויות מכל הסכמה.

בנסיבות אלו לא נותה ביד בית החולים הברירה אלא להודיע על סיום יחסי

העבודה.

מלוא הזכויות המגיעות לך, לרבות פדיון הודעה מוקדמת, יוסדרו

באמצעות מחלקת ניהול החשבונות. ...".ב

 

האם פיטוריו של התובע נעשו כשורה ?

 

63.        אני סבור כי התשובה לשאלה שבכותרת חלק זה - היא שלילית. הנתבע לא נהג עם התובע כשורה

בכל הנוגע להפסקת עבודתו. להלן אסביר את הנימוקים לדעתי זו, אולם לפני כן אתייחס למספר

עניינים שבהם - לדעתי - הצדק עם הנתבע.

 

64.        ראשית, חשוב לציין כי אין מקום לכל טרוניה כנגד הנתבע על עצם ההחלטה לקצץ בשכרם של

העובדים, ושל התובע בכללם. גם אם מצבו הכספי של בית החולים טוב כיום מאשר היה לפני

שנתיים, גם אם תקציבו כמעט מאוזן - אין לדרוש ממנו שיספוג את ההפחתה בהכנסותיו

(המתחייבת מהפחתת התעריפים שנקבעו על ידי משרד הבריאות), בלא קיצוץ בעלות השכר

המשולם לעובדיו, תוך חשיפת ביה"ח לסיכון של התדרדרות מחודשת במצבו הכלכלי.

 

 

65.        שנית, יש לקבוע כי אין לקבל את הטענה (המשתמעת) של התובע ושל בא כחו, שלפיו בית

החולים אמור לראות את עצמו כפוף לשיעורי ההפחתה בשכר שנעשו במשרד הבריאות או בבתי

החולים האחרים בנצרת.

 

              גיבוש תוכנית ההפחתה בשכר כדי להתמודד עם הגזירה שהונחתה על בית החולים על ידי משרד

הבריאות - הוא באחריות הנהלת ביה"ח. ההנהלה היתה רשאית להגיע למסקנה שההפחתה

הנדרשת היא בשיעורים שננקבו בטבלה שבמכתב ד"ר פרייצולי מיום 5/9/03, גם אם שיעורים

אלה אינם תואמים את הפחתת השכר במשרד הבריאות או בבתי חולים אחרים בנצרת.

 

66.        שלישית, יש לשבח את הנהלת בית החולים על נסיונותיה להגיע להסכמה בדבר ההפחתה בשכר.

כוונתי בכך היא למגעים עם ועד הרופאים וועד העובדים, וגיבוש טבלת הפחתת שכר מוסכמת על

נציגות העובדים.

 

67.        מה אם כן היה פסול בהתנהגות הנתבע כלפי התובע ?

 

              לדעתי, הפגמים העיקריים בהתנהגות הנתבע לקראת פיטורי התובע, היו בהצגת המצג המטעה

על נכונות הנתבע לשמוע מהתובע טענות כנגד ההפחתה בשכרו וכן בעמדתו העקרונית של

הנתבע, השוללת את זכותו של התובע לשמור על זכותו להעלות טענות שלדעת התובע הן

לגיטימיות ונכונות, תוך רצונו של הנתבע לכוף על התובע לא רק להסכים לכך ששכרו יופחת, אלא

גם להשלים עם הפחתה זו ולהימנע מכל טענה כנגדה. פן זה של התנהגות הנתבע כלפי התובע –

עולה כדי התנהגות חסרת תום לב, והוא גם מנוגד להסכם העבודה בין הצדדים. להלן אסביר את

דעתי.

 

68.        כפי שתארתי בהרחבה בסעיף 56 לעיל, הנתבע יצר כלפי התובע מצג כאילו כל שנדרש מהתובע

כדי שהוא לא יפוטר, הוא שהתובע יסכים להפחתת השכר המבוקשת ממנו, והסכמה זו לא תמנע

ממנו להמשיך לטעון לאחר מכן כי למעשה היה מקום לנהוג עמו אחרת מאשר עם העובדים

האחרים, והתובע יוכל להעלות את טענותיו בענין זה גם בעתיד.

 

              מצג זה הוצג כלפי התובע באופן עקבי - עד למכתב השני של ד"ר ברהום מיום 23/10/03, וזאת,

כאמור לעיל, אף שעמדתו האמיתית של ביה"ח היתה שונה.

 

              בית החולים החליט מראש כי הוא לא יאפשר את המשך העסקתו של התובע, אם התובע ישמור

לעצמו את הזכות לטעון כנגד הפחתת השכר שהוא נדרש להסכים לה. למרות זאת, הסתיר ביה"ח

את עמדתו האמיתית, ניסה למשוך את התובע לחתום על מסמך ההסכמה להפחתה בשכרו (או

שמא ציפה שהתובע יביע התנגדות כוללת להפחתה בשכר), ורק משהתברר לנתבע שהתובע אכן

מקבל על עצמו את התנאים שהנתבע הציג תחילה כאילו הם תנאיו - גילה הנתבע את קלפיו

האמיתיים, ומסר לתובע שהתנאי להמשך העסקתו הוא שהתובע יוותר על זכותו להעלות טענות

עתידיות כנגד ההפחתה בשכרו.

 

              חוסר תום הלב בהתנהגותו של הנתבע - בולט לעין וצורם לכל אוזן הרגישה לחשיבות היחסים

ההוגנים בין עובד למעביד.

 

69.        מהבחינה המהותית, לא יכולה להיות כל סיבה מוצדקת שבגללה התובע יידרש לא רק להסכים

לכך ששכרו יופחת בפועל כפי רצונה של הנהלת בית החולים, אלא גם לענות אמן על רצון זה

ולהודות שכך צריך להיות.

 

              התובע העלה טענות כדי להסביר את השוני בינו לבין כלל העובדים האחרים (טענת התובע על כך

שכבר ויתר על חלק נכבד משכרו בויתור על התביעה בתיק 2001). גם אם טענות אלה אינן נכונות

וגם אם אין הן מקובלות על הנתבע - לא ניתן להצדיק את רצונו של הנתבע לנצל את שעת הכושר,

שבה התובע מועמד לפיטורים בשל אי-רצונו ששכרו יופחת, ו"לסחוט" מהתובע הסכמה לוותר על

הזכות לטעון את טענותיו.

 

70.        ככל שרצונו של הנתבע היה להביא להחלת ההפחתה בשכר על כלל העובדים ולא להפלות את

התובע לטובה, הרי שרצון זה היה מתגשם גם על פי הסכמתו של התובע, כפי שהובעו במכתבי

בא כחו, בשיחתו עם ד"ר ברהום מיום 20/10/03, במכתבו מיום 23/10/03 ובשיחתו עם ד"ר

פרייצולי מיום 26/10/03.

 

בפועל, היה הנתבע יכול להסתמך על הסכמתו של התובע ולהפחית את שכרו, החל מחודש

אוגוסט 2003, בהתאם לאותה טבלה שפורטה במכתב מיום 5/9/03.

 

החשש הנטען של הנתבע, כאילו מתן האפשרות לתובע לשמור על זכותו לטעון בעתיד את טענותיו

כנגד ההפחתה בשכר, יביא לתסיסת העובדים האחרים ויביא לסיכון כושר עמידתו של הנתבע,

אינו יכול להיתפס כחשש אמיתי ורציני. הרי בין התובע לבין העובדים האחרים יש הבדל. העובדים

האחרים הביעו את הסכמתם להפחתה בשכר, וחתמו על המכתב מיום 5/9/03 (וגם כך - ייתכן

שהם היו יכולים להעלות טענות כנגד הסכמתם, לאור האולטימטום שהוצב בפניהם). לעומת זאת,

התובע העלה עוד קודם לכן את טענותיו כנגד המכתב, הוא אינו מבקש שכעת - במהלך תקופת

ההבראה - ינהגו עמו אחרת, הוא מוכן ששכרו יופחת בהתאם לאותה טבלה של הפחתת שכר

העובדים, וכל שהוא מבקש, נוכח טענותיו על השוני בינו לבין העובדים האחרים, זו האפשרות

שטענות אלה תישמענה ותישקלנה על ידי הנתבע או על ידי גורם מוסכם או מוסמך. אילו היה

הנתבע רוצה לנהוג עם התובע בתום לב, הוא היה יכול - בקלות רבה - למצוא את הדרך להסביר

לעובדים האחרים מדוע אין זה נכון לשלול מהתובע את זכותו להעלות בעתיד טענות כנגד

ההפחתה בשכרו, שבשלב זה התובע הסכים לה.

 

71.        כפי הנראה, יש לנתבע טענות טובות כדי להתמודד עם טענות התובע על כך שיש לנהוג עמו באופן

שונה מאשר עם שאר העובדים. טענותיו של הנתבע יכולות להתבסס במידה מסויימת על הסכם

1996 ובמידה רבה - על הטענה של מעשה בית דין לאחר דחיית התביעה בתיק 2001. אולם,

העובדה שנראה שהנתבע יצליח להראות שאין לנהוג עם התובע בדרך שונה וכי בסופו של דבר יש

להשאיר על כנה את ההפחתה בשכר שהתובע הסכים לה כבר כעת, אינה מצדיקה את חסימת

דרכו של התובע מפני העלאת טענותיו. מעביד המעוניין לנהוג בתום לב, אינו אמור לסתום את פיו

של העובד, גם כאשר הסיכוי לקבלת טענותיו של העובד  אינו רב. וודאי שמעביד כזה אינו אמור

להודיע לעובד שהוא יוכל לטעון את טענותיו, ואזי לומר לו שלמעשה הוא נדרש לוותר עליהן.

 

 

 

72.        ככל שטענת הנתבע היא שהסכם 1990 כבר אינו תקף, בשל הוראותיו של הסכם 1996 - הרי

שאין לקבל טענה זו.

 

              גם אם אתעלם מתאריך התחולה של הסכם 1996 (שהיה אמור לפוג ביום 31/12/97), וזאת לאור

העובדה שהצדדים המשיכו לנהוג לפיו, הרי שכל שניתן ללמוד מהסכם 1996, הוא שיש שינוי

בחלק מתנאי השכר המוסכמים לפי הסכם 1990; במקום שהתובע יקבל תוספות שונות כנהוג לגבי

מנהלי מחלקות בבתי חולים ממשלתיים, הרי שלפי הסכם 1996, הוא אמור לקבל את תוספת

העידוד במקום אותן תוספות. אין בהסכם 1996 כדי להביא לשינויים אחרים במה שהוסכם לפי

הסכם 1990. לפיכך, שאר תנאי העבודה של התובע אמורים להיות על פי תנאי העבודה של מנהל

מחלקה בבית חולים ממשלתי (בשינויים האמורים בהסכם 1990).

 

              פיטוריו של התובע, לא נעשו בדרך שבה יש לפטר מנהל מחלקה בבית חולים ממשלתי ולא

מהסיבות שבגינן ניתן לפטר מנהל מחלקה בבית חולים ממשלתי; הפיטורים נעשו רק בשל אי-

הסכמתו של התובע לוותר על זכותו לטעון בעתיד כנגד ההפחתה בשכרו ולמרות שהתובע הסכים

לכך ששכרו יופחת תוך שמירת טענותיו. פיטורים אלה - מנוגדים להסכם 1990.

 

73.        מצג השווא שהנתבע הציג בפני התובע על עמדתו, ואשר המשיך להיות מוצג בפני התובע עד

למכתבו השני של ד"ר ברהום מיום 23/10/03, הביא לפגם של ממש בהליכי השימוע שנערך

לתובע. לא ניתן לצפות שהתובע יוכל להעלות את טענותיו בענין אי-ההפחתה בשכרו ובענין פיטוריו,
כאשר הנתבע אינו מגלה את עמדתו האמיתית.

 

              למעשה, בדברים שאמר התובע לד"ר פרייצולי ביום 26/10/03, ואשר צוטטו בסעיף 58 לעיל, ניתן

לראות את אי-הבנתו של התובע לשינוי בעמדתו של הנתבע כפי שהוצג במכתבו השני של ד"ר

ברהום מיום 23/10/03. התובע אמר וחזר ואמר כי הוא הסכים לאמור במכתבו של ד"ר ברהום

מיום 21/10/03. ניכר שהתובע לא הבין מה קרה שעומדים לפטר אותו למרות ההסכמה שהוא

נתן.

 

              אם היה התובע מודע מראש לעמדתו של הנתבע, ייתכן שהוא היה מחליט לנהוג אחרת מכפי

שנהג, ואולי היה מרכז את מאמציו בנסיון לשכנע את הנתבע באופן אחר.

 

אולם, כאשר הנתבע נתן לתובע להאמין שיש סיכוי שהתובע יוכל להמשיך לעבוד תוך שימשיך

לטעון את טענותיו כנגד ההפחתה בשכר, בעוד שלמעשה הנתבע ידע מראש שהוא לא יסכים

להמשך עבודת התובע בלא שהתובע יוותר על זכותו להעלות בעתיד טענות בענין ההפחתה - הרי

שהנתבע גרם לכך שהשימוע שנערך לתובע, לא נערך על הבסיס הנכון.

 

74.        בשל האמור לעיל בחלק זה, ניתן לקבוע כי פיטוריו של התובע נעשו שלא כדין, בניגוד לחובת תום

הלב שהיתה מוטלת על הנתבע, לאחר שהנתבע הציג בפני התובע מצג שווא על עמדתו, מצג

שגרע מהאפשרות לערוך לתובע שימוע כדין, ובניגוד להסכם העבודה שבין הצדדים.

 

האם יש להשיב את התובע לעבודה ?

 

75.        הקביעה שהנתבע נהג שלא כדין בעת שפיטר את התובע, אינה אמורה להביא בהכרח לביטול

הפיטורים ולהשבת התובע לעבודה. ייתכן שהדרך הנכונה היא להשאיר את הפיטורים על כנם

ולדון בשאלה אם התובע זכאי לסעד כספי על האופן שבו פוטר (על פי ההסכמה הדיונית בין

הצדדים, מיום 13/11/03, התדיינות כזו אמורה להיות בתובענה אחרת, בלא צורך בהגשת בקשה

לפיצול סעדים).

 

              אעיר כי אני סבור שאילו היה התובע עומד כיום על הסעד שביקש בסעיף 67ג' לכתב התביעה

(סעד בו הוא מבקש לסייג את סמכותו של ד"ר ברהום בפניות אליו), הרי שלא היה נכון להורות על

השבת התובע לעבודתו. אין להשיב עובד לעבודה כאשר ברור שהיחסים במקום העבודה לא

יאפשרו עבודה תקינה של העובד עם הממונים עליו. אולם, ב"כ התובע הודיע בסיכומיו שהוא חוזר

בו מבקשתו לסעד זה. הודעה זו, אינה אמורה להיחשב רק כטקטיקה משפטית של ב"כ התובע

(שראה כי דעתי אינה נוחה מהסעד המבוקש), שכן למעשה, היא משקפת את הדברים שהתובע

עצמו אמר בעדותו.

 

              בעת חקירתו הנגדית, אמר התובע כך:

 

"אם הוא לא יכתוב לי מכתבי התנכלויות - אז אין בעיה בינינו. מאז

שהוא הפסיק - אין לי בעיה איתו.

למה שד"ר ברהום לא ינהל את העבודה שלי כמו כל רופאי

ביה"ח? אבל שלא יתנכל ...

כמובן שהוא צריך להיות ממונה עלי כמו על הרופאים האחרים.

אתה (הכוונה לב"כ הנתבע - ח"א) אומר לי שבתביעה כתוב

שלד"ר ברהום לא תהיה סמכות בענייני אלא בעניינים רפואיים

ואני אומר שזה מה שסוכם. לשאלתך אם זה מה שאני דורש, אני

משיב שאם הוא לא יתנכל לי, אז אין לי בעיה.

בשבילי הוא מנהל רפואי ויש לו זכות להתערב בכל סדרי עבודתי.

כל עוד הוא לא מתנכל לי כמו שהתנכל אז - אין לי בעיה איתו. ד"ר

ברהום לא אויב שלי, הוא קולגה שלי. ...".

 

              דברים אלה, מעלים כי אין לתובע טענה ממשית שלפיה הוא מבקש כיום להגביל במשהו את

סמכותו של ד"ר ברהום כממונה על התובע. על כן - כאמור - אין מקום לראות את חזרתו של ב"כ

התובע מהסעד שהתבקש בסעיף 67ג' לכתב התביעה, כחזרה לצרכי טקטיקה בלבד.

 

              בנסיבות אלה, יש להכריע האם להשיב את התובע לעבודתו. 

 

76.        סעד של ביטול פיטורים והחזרה לעבודה, אינו סעד שגרתי. כשמדובר במעביד שאינו רשות

שלטונית - הסעד הוא נדיר עוד יותר. למרות זאת, ולא בלי התלבטויות, הגעתי למסקנה שבנסיבות

הענין יהיה נכון להורות על ביטול הפיטורים ועל השבת התובע לעבודה.

 

              מסקנתי זו מבוססת על השיקולים שלהלן:

 

              א.         הנתבע אינו מעביד הפועל בתחום המשפט הפרטי גרידא. הנתבע אמנם אינו רשות

                          שלטונית, אלא שהוא אינו גוף עסקי. הנתבע אינו חברה שתפקידה למקסם את רווחיהם

                          של בעלי המניות. הנתבע מפעיל בית חולים (ובכך - הוא פועל במישור הציבורי) ומטרתו

                          אינה הפקת רווחים (אף שברור ששיקולים של רווח והפסד אמורים לשמש גם אותו).

                          מהותו של הנתבע מצדיקה לראות אותו כקשור גם בחובות המוטלות מכח המשפט

                          הציבורי.

 

              ב.         התכחשותו של הנתבע למצג שהציג לתובע עד למכתבו השני של ד"ר ברהום מיום

                          23/10/03, היא חסרת תום לב במידה כזו, שהדרך הנכונה להשיב את המצב לתקנו, היא

                          לנהוג עם הנתבע כאילו הוא מחוייב לנהוג עם התובע על פי מה שהציג.

 

              ג.          כשמטרתו של הנתבע היא ליצור מצב שבו הוא יוכל להתמודד עם הגזירה הכלכלית

                          שהונחתה עליו עם הפחתת התעריפים לפי החלטת משרד הבריאות, הרי שהמשך

                          העסקתו של התובע, בשכר מופחת כפי שהנתבע ביקש, מתיישב עם מטרה זו. לעומת

                          זאת, השארת פיטוריו של התובע על כנם, למרות שכבר נקבע שהפיטורים אינם כדין,

                          עלולה להביא לחיובו של הנתבע בפיצויים בשל אופן פיטוריו של התובע, פיצויים שלאור

                          מעמדו של התובע, וותקו, גילו והסיכוי למציאת מקום עבודה אחר, עלולים להיות בשיעור

                          גבוה מאד. פיצויים כאלה עלולים להקשות על הנתבע להתמודד עם האתגרים הכלכליים

                          הניצבים בפניו, כך שתוצאה כזו עלולה להיות קשה גם לנתבע.

 

              ד.         התוצאה של הפסקת עבודתו של התובע רק בשל העובדה שהוא ביקש לשמור על זכותו

                          לטעון בעתיד שיש להשיב לו את אשר יופחת משכרו על פי הסכמתו, היא תוצאה בלתי

                          סבירה עד כדי אבסורד. התובע רופא ותיק שאין עוררין על כישוריו המקצועיים. התובע

                          ניהל את מחלקת ההרדמה בבית החולים למעלה מ-18 שנה. לתובע היו בעבר טענות על

                          כך שהוא זכאי לרכיבי שכר נוספים, ולבקשתו של ד"ר פרייצולי הוא הסכים לוותר על

                          טענות אלה - באופן של הסכמתו לדחיית התביעה בתיק 2001. ויתור זה, הביא את

                          התובע לתחושה שכעת - עם הצורך בקיצוץ שכר עובדי ביה"ח בשל הפחתת התעריפים –

                          יש לנהוג עם התובע באופן שונה. למרות תחושתו זו של התובע שהוא ויתר על שיעור ניכר

                          משכרו החודשי, הוא הבין את המצב הנוכחי שנכפה על בית החולים והסכים לכך ששכרו

                          יופחת בהתאם לטבלת ההפחתה של שאר העובדים, החל מחודש אוגוסט 2003, כמו

                          שאר העובדים, והסכים בכך לדרישת הנתבע, כשהנתבע הבהיר לתובע ש"מיותר לציין"

                          שהתובע יוכל לטעון בעתיד טענות כנגד הפחתה זו. לאחר הסכמתו זו, החליט הנתבע

                          שהוא אינו יכול להרשות לעצמו את שמירת זכות הטענה של התובע, וניסה לקבל מהתובע

                          ויתור מראש על הטענות שיש לו. משהתובע לא ויתר - הנתבע פיטר את התובע מעבודתו.

 

ה.          בנסיבות האמורות לעיל, אין כל סיבה שלא לאפשר את המשך העסקתו של התובע, בשכר

מופחת, תוך שמירת ההתדיינות בשאלת הצדקת ההפחתה - למועד אחר, אם המחלוקת

בענין זה אכן תימשך.

 

ו.          הדרך החפוזה שבה נעשו הפיטורים (משלוח מכתב בפקסימיליה לביתו של התובע, בעת

שהוא היה בדרכו הביתה לאחר תורנות בביה"ח), והעובדה שהפיטורים היו על אתר, מבלי

לאפשר לתובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת (בניגוד לכל הגיון כלכלי), תורמות אף

הן לתחושה שהדרך הראויה לפתור את הסכסוך היא בביטולם של אותם פיטורים חפוזים.

 

77.        אדגיש כי אילו הסיבה לפיטורים היתה נעוצה באופן עבודתו של התובע או ביחסיו עם נושאי

תפקידים אצל הנתבע, אזי גם אם הייתי מוצא שהפיטורים נעשו בחוסר תום לב ובניגוד לחוזה,

ייתכן שלא הייתי מוצא לנכון לאכוף על הנתבע את יחסי העבודה עם התובע, שכן ייתכן

שהתערבות מעין זו בניהול העבודה אצל הנתבע - היתה מרחיקת לכת מדי. אולם, הנתבע טען כי

הפיטורים נעשו רק בשל אי-הסכמתו של התובע להפחתת שכרו בלא שמירת זכויותיו. כך ניתן

להבין ממכתב הפיטורים, מטענותיו של הנתבע ואף מעדותו המפורשת של ד"ר פרייצולי, שהעיד:

 

"הסיבה לפיטורים היתה שהוא לא חתם על המכתב שכל העובדים

האחרים חתמו עליו".

 

              בנסיבות אלה, כאשר עילת הפיטורים נעוצה כולה ברצונו (הלגיטימי) של התובע לשמור על הזכות

לטעון בעתיד את טענותיו כנגד ההפחתה בשכרו, ולאור הפגמים שנמצאו בהליך הפיטורים, כפי

שפורט לעיל, הרי שבאכיפת יחסי עובד-מעביד במקרה זה, לא יהיה משום התערבות בוטה מדי

ביחסי העבודה אצל הנתבע.

 

לסיכום

 

78.        אשר על כן, מוצהר בזה כי פיטוריו של התובע, כפי שנעשו במכתבו של ד"ר ברהום מיום

              27/10/03 - בטלים.       התובע זכאי לשוב ולעבוד כמנהל מחלקת ההרדמה אצל הנתבע.

 

הוראות נוספות

 

79.        על פי הסכמתו של התובע, עבודתו תהיה בשכר מופחת, בהתאם לטבלה האמורה במכתב ד"ר

              פרייצולי מיום 5/9/03. תוקף ההפחתה יהיה החל משכר חודש אוגוסט 2003, וכל עוד תימשך

              ההפחתה בשכר עובדי בית החולים (כזכור, הענין אמור להיבחן שוב בחודש ינואר 2004).

 

80.        אין מניעה שבמקביל להמשך העבודה בשכר המופחת יוכל התובע לנסות לשכנע את הנתבע

              שלאור נסיבות עבודתו (הסכם 1990 וויתורו על התביעה בתיק 2001) - יש להשיב לתובע את

              הסכומים שהופחתו משכרו - כולם או חלקם. אם הנתבע לא ישתכנע, יוכל התובע להעלות את

              טענותיו אלה גם בפני גורמים אחרים, לרבות - פניה לבית הדין.

 

              בסוף תשובתו על סיכומי הנתבע, ביקש ב"כ התובע (אם הבנתי אותו נכון), לראות את התובענה

              הנוכחית כאילו היא כבר הפניה לבית הדין שהוצעה על ידי ב"כ התובע במכתבו מיום 19/10/03 –

              כלומר, כאילו כבר כעת יהיה ניתן להחליט אם יש לנהוג עם התובע בדרך שונה מאשר עם

              העובדים האחרים. איני יכול לקבל בקשה זו, שהועלתה רק בתגובה לסיכומים, שכן היא אינה

              תואמת את האמור בכתב התביעה ואינה תואמת את ההסכמה הדיונית שהושגה ביום 13/11/03.

              אולם, אני מנצל בקשה זו של ב"כ התובע כדי להמליץ בפני התובע ובפני בא כחו שלא להעלות

              טענות כנגד ההפחתה בשכרו של התובע, למרות שמירת זכותו של התובע לטעון כך. ככל שהטעם

              של התובע להוציא את עצמו מהכלל נעוץ בטענותיו על רכיבים שויתר עליהם במסגרת ויתורו על

              התביעה בתיק 2001, הרי שדחיית התביעה האמורה יצרה מעשה בית דין, וקרוב לוודאי שגם אם

              התובע יעלה טענות מעין אלה - הן לא תתקבלנה. על כן, למרות שזכותו של התובע לטעון כנגד

              ההפחתה בשכרו אכן נשמרת, מומלץ לו שלא ישתמש בזכות זו, ויקבל על עצמו את הדין, כפי

              שקיבלו העובדים האחרים. (אעיר כי אילו הייתי רואה את עצמי מוסמך לקבל את בקשתו של ב"כ

              התובע בסוף תשובתו על סיכומי ב"כ הנתבע, הייתי דוחה את עמדת התובע וקובע שאין הצדקה

              לנהוג עם התובע בדרך שונה מאשר עם העובדים האחרים).

 

 

81.        בהסכמתם הדיונית של הצדדים מיום 13/11/03, נאמר כי פסק הדין יתייחס גם לשאלת זכויות

התובע בעבור התקופה שמיום 27/10/03 ועד למתן פסק הדין. בענין זה אני סבור שלאור ביטול

הפיטורים - זכאי התובע לקבל את שכרו הרגיל בעד התקופה שמיום 27/10/03 ואילך. מאחר שזו

תקופה שבה התובע לא עבד והוא מקבל שכר, אין מניעה עקרונית לזקוף אותה על חשבון

החופשה השנתית של התובע, אך שבשל הוראות סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-

1951, בענין מועד ההודעה המוקדמת טרם תחילת החופשה, 14 הימים הראשונים של התקופה

לא ייזקפו על חשבון החופשה השנתית, והנתבע יהיה זכאי לזקוף על חשבון ימי החופשה השנתית

רק את הימים שמיום 10/11/03 ואילך.ו

 

82.        אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת

              מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/12/03, אם לא ישולמו קודם לכן. בסכום ההוצאות

              הבאתי בחשבון את דעתי על העבודה הרבה שנדרשה בתובענה זו (הגם שהיא היתה מרוכזת

              בתקופה קצרה) וכן את דעתי על (חוסר) תום לבו של הנתבע, כמתואר לעיל.

 

83.        כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים

מיום שפסק הדין יומצא לו.

9371

ניתן היום, ה' בכסלו תשס"ד, 30 בנובמבר 2003, בהעדר הצדדים.


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'