Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > פסקי דין > משפט מנהלי > חיפה כימיקלים בע"מ נ. ועדת ערר מחוזית
עת"מ 543/08 חיפה כימיקלים בע"מ נ. ועדת ערר מחוזית, מחוז חיפה ואח',

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים     עת"מ 543/08

בפני כב' השופטת ברכה בר זיו

 

 

העותרת:

חיפה כימיקלים בע"מ

 

נגד

 

המשיבים:

1.ועדת ערר המחוזית, מחוז חיפה

2.הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה

3.יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבניה בחיפה, מר שמואל גלבהרט

4.מהנדס העיר חיפה מר אריאל וטרמן

5. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, חיפה

 

 

 

פסק דין

 

1.           בעתירה שבפני מבקשת העותרת להורות על ביטול החלטה של המשיבה מס' 1, ועדת הערר

המחוזית, מחוז חיפה (להלן: "ועדת הערר")  מיום 1.5.2008, וכן להורות למשיבים 2 עד 4 ליתן

לה היתר למצב סופי בהתאם להחלטת ועדת הערר מיום 25.10.2001.

 

העובדות הרלבנטיות לבקשה:

 

2.           ביום 27.4.86  ניתן לעותרת היתר בניה להקמת מיכל אמוניה באזור נמל חיפה.

 

3.           המיכל הוקם על ידי העותרת בסטיה של 0.2% מההיתר.

 

4.           בשנת 2000 הגישה העותרת בקשה נוספת להיתר בניה.

 

5.           ביום 2.7.2001 אישרה הועדה המקומית לתכנון ולבניה , חיפה (להלן: "הועדה המקומית")  את

              הבקשה בתנאים.

 

6.           יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבניה בעיר חיפה, מר שמואל גלבהרט (להלן: "יו"ר ועדת המשנה") 

              הגיש לועדת הערר ערר על החלטת הועדה המקומית.

 

7.           בהחלטה מיום 25.10.2001 נדחה הערר, כאשר ועדת הערר הוסיפה לתנאים שנקבעו בהחלטת

              הועדה המקומית תנאי נוסף, ולפיו ינתן אישור פיקוד העורף.

 

8.           בחודש מאי 2006 התקבל אישור פיקוד העורף.

 

9.           בעקבות מלחמת לבנון (שפרצה בחודש יולי 2006) השתנתה המדיניות של הגורמים המוסמכים

              ביחס למיכל והסיכון הטמון בו לאוכלוסיה הסובבת. כך, הודיע מינהל התעופה כי הוא מתנגד לקיום

              המיכל, שכן גובהו חורג ממגבלות הבניה המותרות לשדה תעופה בינלאומי המתוכנן בעיר. כן

              התברר כי אישור פיקוד העורף ניתן על סמך ההנחה כי  ניתן יהיה לרדד את כמות האמוניה במיכל

              בעת חירום , דבר שלא עמד במבחן המציאות.

 

10.        לאחר שהעותרת סברה כי מולאו כל  התנאים שנדרשו להוצאת ההיתר, היא הגישה בקשה חוזרת

              להפקת ההיתר.

 

11.        הועדה המקומית דחתה את בקשת העותרת , לאחר שדנה במסוכנותו של החומר המאוחסן

              במיכל.

 

12.        העותרת הגישה עתירה כנגד הועדה המקומית בגין אי הנפקת ההיתר (עת"מ 3359/06) ובפסק

              דין מיום 28.3.07 נקבע כי על העותרת להעלות טענותיה בשלב ראשון בפני ועדת הערר.

 

13.        בהתאם, הגישה העותרת ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת הערר.

 

14.        בהחלטה מיום 1.5.08 נדחה הערר. בהחלטת ועדת הערר נקבע כי הסדרת המיכל אמורה

              להעשות ברמה ארצית, ובלעדי תכנית שכזאת לא ניתן להוציא היתר למצב סופי. כן נקבע כי נוכח

              העובדה שהתכניות המופקדות לא אושרו במשך זמן רב – הרי שמדובר ב"קונסטרוקציה שאינה

              יציבה בכדי לאפשר את ההיתר" וכי התוכניות החלות על הקרקע עליה ניצב המיכל, אינן מאפשרות

              הוצאת היתר למצב הסופי של המיכל. עוד נקבע כי הבקשה אינה תואמת את התכנון המפורט

              המאושר החל על הקרקע.

 

15.        בעקבות דחיית הערר הגישה העותרת את העתירה שבפני.

 

טענות הצדדים:

 

16.        בעתירה טענה העותרת כי קביעת ועדת הערר, לפיה יש להסדיר את רישוי המיכל ברמה הארצית

הינה קביעה שניתנה תוך חריגה מסמכות, באשר הסמכות הייחודית לקבוע אילו נושאים יכללו

במסגרת תכנית מתאר ארצית הינה למועצה הארצית. לטענתה, לאחרונה פורסמה טיוטת תכנית

מתאר ארצית, וגם בה לא הוסדר נושא המיכל, ללמדך שלשיטת המועצה הארצית הדבר אינו

נדרש. כן טענה כי הבקשה תואמת את התוכניות החלות על הקרקע.

 

17.        בנוסף טענה העותרת טענות רבות באשר לחוסר הסבירות של החלטת ועדת הערר, הטעויות בהן

              היא לוקה והקשיים שתגרום (במיוחד כאשר מדובר במיכל אמוניה שהינו חיוני למשק הישראלי, אין

              לו תחליף והשלכות ההחלטה הן כי כל המבנים הקיימים במסוף הכימיקלים בנמל חיפה, יהפכו

              למבנים שלא ניתן לבצע בקשר איתם כל עבודה הטעונה היתר (לרבות עבודות שיפורים ומיגונים).

 

18.        המשיבים הגישו תגובות ארוכות ומפורטות לעתירה. ועדת הערר והודעה המחוזית טענו כי הערר

נדחה הלכה למעשה, על בסיס חוסר התאמת הבקשה לתוכניות המאושרות החלות על המקרקעין,

כפי שהוגשה הבקשה. עוד נטען כי לא היה מקום לאישור הבקשה גם בשנת 2001 וכי בכל מקרה

הבקשה לא הועברה לועדה המחוזית ובהעדר אישור של ועדה זו , לא ניתן לאשר בקשה על סמך

תכנית מופקדת. מטעם הועדה המקומית הודגש במבוא לטיעונים כי עניינה של העתירה הינו "מיכל

אמוניה במפרץ חיפה הפועל ללא היתר בניה ושימוש וללא רישיון עסק מאז הקמתו בשנת 1987 או

בסמוך לכך". כפועל יוצא נטען כי מחד העותרת פועלת ללא היתר בניה ושימוש וללא רישיון עסק

ותוך סיכון חיי הסובבים, ומאידך היא פונה לבית המשפט ומלינה על "אי הכשרת" המצב הקיים וכי

בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה.

 

19.        בישיבת יום 25.8.10 הודיעה ב"כ ועדת הערר והועדה המחוזית כי ביום 30.6.10 החליטה הועדה

המחוזית לפרסם הודעה על הכנת תכנית לפי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965

(להלן: "חוק התכנון והבניה") ועל פרסום הודעה לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה לפיה לא יינתנו

היתרי בניה בתקופת הביניים עד להפקדת התכנית או לפרק זמן של 3 שנים (לפי המוקדם). כן

נקבע כי המשרד להגנת הסביבה יעביר הנחיות לתסקיר השפעה על הסביבה ולסקר סיכונים. כן

היא הפנתה לתמ"א 30, אשר אושרה על ידי הועדה הארצית, ואשר בה נקבע כי לגבי מסוף

הכימיקלים (בו נמצא מיכל האמוניה) תוכן תכנית מפורטת, אשר תהיה תנאי להוצאת ההיתר.

 

20.        בשים לב לאמור, טענה ב"כ ועדת הערר כי לא ניתן היום להוציא היתר, והעתירה הפכה להיות

תיאורטית בלבד. עוד היא טענה כי הועדה המקומית וועדת הערר טעו כאשר בחנו ואישרו את

הבקשה להיתר על סמך תוכנית מאושרת, וכי רק בדיון בבקשה, בשנת 2008, התברר כי הבקשה

נדונה בטעות על סמך התכנית המאושרת ולא על סמך התכנית המופקדת. לטענתה, שלושת

הטעמים שעמדו ביסוד החלטת ועדת הערר אינם רלבנטיים כלל ומה שקובע היא העובדה

שהבקשה נדונה על פי תוכנית מאושרת ולא על פי תכנית מופקדת, בנסיבות שלא ניתן לאשר את

המיכל.

 

21.        מנגד טען ב"כ העותרת כי אכן היו סטיות מההיתר, בשעור של 0.2% מהנפח הכולל של המיכל

(14 טון), אך מדובר בסטיות זניחות שאין להן כל השפעה, אשר נדרשו על ידי הרשויות ולא בוצעו

ביוזמת העותרת. לטענתו, ברור כי גם אם היו מגישים נגד העותרת אישום בגין סטיה מההיתר, לא

היה מוצא צו הריסה, כאשר מדובר בסטיה מינורית ולא מעשית. לטענתו, משתמשת עירית חיפה

בסטיה זו כנימוק לאי מתן רישיון עסק והגישה נגד העותרת בקשה לצו סגירה בנימוק של העדר

רישיון, וכי בית המשפט שדן בבקשה, דן בשאלת קיום היתר הבניה כתנאי לרישיון בלבד, כאשר

שאלת הסיכון מהפעלת המיכל אינה עולה וכי קיים חשש כי אכן מטעם זה יינתן צו סגירה.

 

22.        ב"כ העותרת טען כי ההחלטה משנת 2001, אשר אישרה את מתן ההיתר בתנאים (שבינתיים

מולאו) הינה החלטה חלוטה ולא נדרש אישור הועדה המחוזית למתן ההיתר, כאילו ניתן על סמך

תכנית מופקדת ולא תכנית מאושרת (על-פי סעיף 97א' לחוק התכנון והבניה).

 

23.        ב"כ העותרת טען כי לא ניתן להתייחס להחלטתה החדשה של הועדה המחוזית, להוציא הודעה

לפי סעיפים 77 ו- 78 לחוק התכנון והבניה, כאילו שהיא חלה על קרקע "בתולה" אלא שיש

להתייחס לכל ההסטוריה של הקמת המיכל, מאז ההיתר שניתן בשנת 1986, ולפיכך העתירה לא

הפכה לתיאורטית בלבד, ובית המשפט מוסמך להמשיך ולדון בה. לטענתו, אין מניעה להתנות את

ההחלטה או את הוצאת ההיתר בפועל באישורים נוספים. ב"כ העותרת טען כי החלטה ממין זה

חיונית לעותרת , מאחר ותאפשר הוצאת רישיון עסק (שבקשה להוצאתו נדחתה, כאמור, עקב

העדר היתר בניה).

 

24.        ב"כ העותרת המשיך ופירט את ההסטוריה של הקמת המיכל , כאשר לטענתו קודם להקמת

המיכל נשוא העתירה, הפעילה העותרת בהיתר שני מיכלים קטנים יותר – מיכלי לחץ של אמוניה.

מאחר ושיטת האחסון במיכלים אלה היתה מסוכנת , נדרשה העותרת להחליף מיכלים אלה במיכל

אחר, בו תאוחסן האמוניה כשהיא מקוררת ולא בלחץ – והדבר נעשה בפועל, כאשר אפילו לאחר

המלחמה בשנת 2006 ניתן אישור פיקוד העורף לפיו המיכל עמיד בפני סכנה ולא נידרשים אמצעי

מיגון נוספים.

 

25.        ב"כ העותרת טען כי החלטת ועדת הערר מנותקת לחלוטין מכל ההסטוריה הנ"ל, היא לוקה

              בשורה ארוכה של פגמים ויש לבטלה.

 

26.        ב"כ ועדת הערר והועדה המחוזית חזרה על הטענה לפיה משהגישה העותרת בשנת 2001 בקשה

חדשה להיתר, ממילא היתה חייבת להגיש את הבקשה על פי התכנית המופקדת וכך גם קבעה

ועדת הערר בהחלטתה משנת 2008. לטענתה, גם הועדה המקומית התייחסה לענין התכנית

הרלבנטית רק בהחלטתה משנת 2007 וקבעה כי לא ניתן להוציא את ההיתר על פי התכנית

הקיימת  ובכל מקרה הדגש הוא כי "ההחלטה משנת 2001 התעלמה מהמצב התכנוני ולא ניתן

לתת היתר לפי המצב התכנוניה מאושר, לא נדונה התאמת הבקשה לתוכניות המופקדות,

וממילא לא הועברה לאישור הועדה המחוזית, שהיא הגוף היחיד המוסמך לאשר את הבקשה

על פי המצב המאושר".

 

27.        ב"כ הועדה המקומית טען גם הוא שהדיון אינו על ההיתר משנת 1986 אלא על בקשה חדשה

להיתר משנת 2001, שלא אושרה עד היום, ובמחינה משפטית על בית המשפט לבחון את הבקשה

כאילו המדובר בבקשה חדשה להיתר לבנית המיכל. לטענתו, הבקשה משנת 2001 נענתה בחיוב,

בכפוף למילוי 14 תנאים (ותנאי נוסף הוסף על ידי הועדת הערר), כאשר נקבע בהחלטה כי עם

מילוי כל התנאים תשוב הועדה ותדון בענין. לטענתו, תוקפה של החלטה כזו ליתן היתר הינו לשנה

אחת בלבד, שאז היא פוקעת, כאשר בענייננו , העותרת חזרה והגישה בקשה לועדה המקומית רק

בשנת 2006. לטענתו, לאחר המלחמה התבררה הסכנה הממשית שבמיכל, כאשר העותרת עצמה

לא יכלה ליתן פתרון לסכנה זו (אפשרות ריקון המיכל במהירות במצב חירום). ב"כ הועדה

המקומית טען כי המיכל אינו יכול להשאר במצבו הנוכחי וגם המצב התכנוני הקיים אינו מתאים

(כאשר הוא מסכים עם קביעת ועדת הערר לפיה יש להסדיר את נושא המיכל במסגרת ארצית).

 

28.        ב"כ העותרת טען כי נושא הסיכונים צריך להבחן במסגרת הבקשה לרישיון עסק ולא במסגרת

בקשה להיתר בניה וכי הועדה המקומית מונעת את הוצאת היתר הבניה כדי לנסות ולסלק את

המיכל ממקומו. לטענתו, גם בשנת 2007 קבעה ועדת הערר כי הסטיות אינן משמעותיות ובמצב

הדברים הקיים אין להתייחס לבקשה משנת 2001 כאל בקשה חדשה להיתר אלא כבקשה לבצע

עדכונים במתקן הקיים. לטענתו, משקבעה הועדה המקומית כי יש לאשר את התכנית בתנאים

ותנאים אלה מולאו (לרבות התנאי של ועדת הערר) לא ניתן להוסיף תנאים נוספים לאחר מכן

וחייבים ליתן היתר על סמך הבקשה המאושרת. ב"כ העותרת חזר וטען כי האפשרות להפחית את

כמות האמוניה מהמכיל אינה רלבנטית לנושא אישור הבניה וכי במלחמה פעלה העותרת על פי

הנחיות המשרד להגנת הסביבה ופיקוד העורף , כאשר היא כפופה למשטר מל"ח.

 

29.        לחילופין ביקש ב"כ העותרת להורות, במידה ויקבע כי אינו יכול לקבל את העתירה במתכונתה

המקורית, כי יש לבחון את הבניה כאילו בוצעה על פי ההיתר משנת 1986, לכל הפחות לענין דיני

רישוי עסקים ורישיון עסק של העותרת, כך שהנושא הטכני של הבניה לא ישמש מחסום בפני

העותרת בקבלת רישיון עסק, וכאשר העותרת תדרש לעמוד בכל הדרישות הבטיחותיות

והבטחוניות שידרשו.

 

30.        ב"כ הועדה המקומית חזר וטען כי עמדתה של עירית חיפה היא כי מיכל האמוניה אינו ניתן להגנה

וחייבים למצוא לו פתרון אחר, כאשר בכל מקרה לא ינתן לו רישיון עסק במצב הקיים. לטענתו, אין

לקבל פתרון ביניים.

 

דיון:

 

31.        אין ספק כי דין העתירה להדחות וגם בלעדי דיון לגופו בעתירה ברור כי לאור החלטת הועדה

המחוזית מיום 30.6.10 לא ניתן להוציא היתר בניה בתקופת הביניים עד להפקדת תכנית חדשה

למסוף הכימיקלים, או לפרק זמן של 3 שנים, לפי המועד המוקדם בינהם. בנסיבות שכאלה אכן

העתירה הופכת לתיאורטית בלבד וההלכה היא כי בית המשפט לא ידרש לעתירה שכזו ולא יוציא

תחת ידיו סעד שאינו בר ביצוע.

 

32.        יחד עם זאת, לא אוכל להמנע מלציין כי לאור טענות הצדדים אני סבורה כי גם לגופא – דין

              העתירה להדחות.

 

33.        ב"כ העותרת הדגיש בטיעוניו את חוסר סבירות החלטת ועדת הערר שקבעה כי יש להסדיר את כל

              נושא מסוף הכימיקלים בתכנית ארצית, כאשר לטענתו החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות.תימוכין

              לטענתו מוצא ב"כ העותרת בעובדה שהנושא לא הוסדר בטיוטת תכנית המתאר הארצית.

 

34.        אני מסכימה כי במידה וקביעה זו היתה הבסיס לדחיית בקשת העותרת – דינה היה להתבטל,

שהרי גם הועדה המחוזית עצמה, בהחלטתה מיום 30.6.10 הביעה דעתה  כי  הענין יכול להיות

מוסדר במסגרת תכנית מקומית ולא תכנית ארצית, כאשר ההודעה על פי סעיף 78 לחוק התכנון
והבניה פורסמה בקשר עם תכנית שיזמה חברת נמלי ישראל למסוף כימיקלים שמטרתה הסדרה

סטטוטורית של המסוף, תוך מתן אפשרות להרחבת הפעילות במקום.

 

בדיון בועדה המחוזית הביע נציג הועדה המקומית במפורש את העמדה , התואמת את זו של ועדת

הערר, ולפיה "הטיפול בפריסת החומרים המסוכנים בנמל חיפה צריך להעשות במסגרת תכנית

מתאר ארצית שתבחן את כל חלוקת הסיכונים מחומרים מסוכנים במדינת ישראל כפי שקבעה

ועדת הערר המחוזית בהחלטתה", ומהנדס העיר חיפה אף הגדיל וטען כי "החלטת הוועדה לאשר

פרסום 77 ו- 78 לתכנית תחזק את העותרים בהליך המשפטי המתנהל" (הכוונה לעתירה

הראשונה של העותרת נגד עירית חיפה).

 

35.        בנוסף, אני מסכימה כי אין זה מסמכותה של ועדת הערר להימנע מלדון בבקשה או להימנע

מלאשרה בנימוק שנשוא הבקשה צריך להיות מוסדר ברמה הארצית, ולכל היותר יכול הדבר להוות

חיווי דעה אך לא טעם להחלטה.

 

36.        יחד עם זאת, שריר ועומד הטעם המרכזי לדחית הבקשה, כפי שגם הדגישה ב"כ ועדת הערר,

והוא "כי הבקשה אינה תואמת את התוכניות התקפות החלות על המקרקעין" (החלטה זו ברוח זו

גם קיבלה הועדה המקומית בהחלטתה מיום 12.2.2007), ולהלן אחזור פעם נוספת על

השתלשלות העניינים.

 

ההיתר להקמת מיכל האמוניה, משנת 1986, הוצא מכוח סעיף 97א' לחוק התכנון והבניה, מכוח

התכנית המופקדת החלה על הקרקע (חפ/954) ובניגוד לתכניות המאושרות משנת 1950

(חפ/222 וחפ/ 229).  בהחלטתה מיום 13.1.86 קבעה הועדה המקומית:

 

"להמליץ בפני הועדה המחוזית לאשר את הקמת מיכל אחסון האמוניה בקירור לפי

סעיף 97א' בהתאם למותר בתוכנית המתאר המופקדת מאחר והשימוש המבוקש

אינו מותר על פי תוכניות מאושרות".

 

ואכן, בהחלטה מיום 18.3.86 אישרה הועדה המחוזית את הבקשה להקמת המיכל לפי סעיף 97א'

לחוק, כאשר היא הוסיפה וקבעה כי על הועדה המקומית ורשות הנמלים להגיש לדיון בועדה

המחוזית תוכנית מתאר לשטח נמל חיפה בהקדם, וכי "הועדה המחוזית לא תדון יותר בתוכנית

מפורטת ובבקשות להיתרים בתחום הנמל, לפני שתוגש תוכנית זו".

 

עם השלמת בנית המיכל לא הגישה העותרת בקשה לאישור המצב הסופי ולהנפקת ההיתר, אלא

הגישה בקשה חדשה להיתר , מכוח תכנית חפ/222 (התכנית המאושרת ולא התכנית המופקדת).

הועדה המקומית החליטה לאשר את התכנית בתנאים, כאשר בהחלטתה היא אינה קובעת על

סמך איזו תכנית אושרה הבקשה, ולא אוזכר כי נדרש אישור הועדה המחוזית לתכנית, בהתאם

לסעיף 97א' לחוק התכנון והבניה. בסיפא להחלטה נקבע כי עם מילוי התנאים הנושא יובא שוב

לדיון בפני ועדת המשנה לתכנון ולבניה.

 

גם ועדת הערר לא בחנה בשנת 2001 את התאמת הבקשה למצב התכנוני החל על השטח.         

מאידך, בהחלטה נוספת (מיום 12.2.07) של הועדה המקומית, שהתכנסה לאחר הגשת העתירה

הראשונה של העותרת, נקבע כי הועדה אינה יכולה להוציא היתר בניה גם מן הטעם ש"אין תוכנית

מאושרת שבגינו או על פיו הועדה המקומית בכלל יכולה לתת היתר בניה".

 

בערר שהגישה העותרת על החלטה זו נטען, בין היתר, כי: "טענת הועדה לפיה אין תכנית

מאושרת על פיה ניתן ליתן היתר זועקת בהטעייתה ובהיתממותה. התוכניות החלות בתחום

המתחם הנדון מאפשרות מתן ההיתר המבוקש כפי שאף ידוע היטב לועדה".

 

בהחלטתה קבעה ועדת הערר במפורש כי הבקשה אינה תואמת את התכנון המפורט המאושר

החל על המקרקעין (חפ/'222 וחפ/29).

 

אמנם העותרת טענה כי ניתן להוציא היתר בניה על פי התכנית המאושרת, אך לא מצאתי בסיס

לטענה זו, במיוחד כאשר המיכל בנוי על שטח של פרוזדור הנפט ו/או על דרך, אשר עליו אסורה כל

בניה. שני הצדדים סקרו בהרחבה את הוראות התכנית המאושרת וממנה לא עולה במפורש כי ניתן

להקים מיכל אמוניה על הקרקע. אני סבורה כי בענין זה צודקת הועדה המקומית בטענתה לפיה

התכנית הקיימת קובעת ייעודי מגרשים בלבד, אך אינה קובעת פרמטרים הנדרשים לתכנונם, וככל

שעסקינן בהיתר למתקן רגיש ומיוחד שכזה, מן הדין שתהיה לגביו תוכנית המאפשרת באופן

מפורש הקמת מתקן שכזה ואין מקום להתיר בנייתו על  דרך פרשנות מאולצת לתכנית קיימת.

 

יתירה מזאת, כבר בבקשה המקורית להיתר הביעה העותרת דעתה כי התכנית המאושרת אינה

מתאימה ולפיכך הגישה בקשתה על פי התכנית המופקדת. הועדה המקומית קבעה גם היא בשנת

1986 כי התכנית המאושרת אינה מאפשרת הקמת המיכל ואישרה אותו (בכפוף לאישור הועדה

המחוזית) רק על סמך התכנית המופקדת. בנסיבות אלה – אין מקום לטענת העותרת כי ניתן

להקים את המיכל לפי התכנית המאושרת.

 

הנה כי כן – יש לדחות את טענת העותרת לפיה שגתה ועדת הערר בקביעתה כי הבקשה אינה

תואמת את התוכנית המאושרת.

 

37.        יתירה מזאת, צודקת ב"כ ועדת הערר בטענתה כי העותרת היא זו שבחרה להגיש בשנת 2000

בקשה חדשה להיתר (על סמך תוכנית אחרת מזו שלפיה ניתן ההיתר בשנת 1986), ולא בקשה

ללגליזציה וקבלת טופס 4. בנסיבות אלה אין היא יכולה להבנות מן העובדה שיש להתייחס

להסטוריה ו/או למצב הקיים ואכן היה על הועדה לבחון את הבקשה כאילו לא נעשה דבר עד היום.

 

38.        עוד אני סבורה כי גם אם שגתה הועדה המקומית בהחלטתה משנת 2001 ואישרה הוצאת היתר

בניה בכפוף למילוי תנאים – אין בכך כדי להצדיק הוצאת היתר בניגוד לתוכניות החלות על השטח

ואפילו אם היה ניתן היתר במצב דברים זה – ניתן היה לפעול לביטולו. ודוק: אין המדובר במצב

דברים בו על פי ההיתר משנת 2001 הקימה העותרת את המיכל , אלא שכבר במועד הגשת

הבקשה היה המיכל קיים, בנסיבות בהן העותרת ממילא אינה יכולה לטעון להסתמכות ו/או לזכות

לקבלת היתר על פי ההחלטה משנת 2001, עם מילוי התנאים שננקבו בה.

 

בהקשר אחרון זה אציין כי הצדדים חלוקים גם בשאלה האם העותרת מילאה את כל התנאים

שנדרשו, אך שאלה זו אינה רלבנטית לצורך ההכרעה בפני.

 

39.        בנסיבות אלה – דין העתירה להדחות.

 

40.        למעלה מהענין לא אוכל להמנע מלהתייחס להתנהלות הועדה המקומית בעניינה של העותרת.

בתגובתה לעתירה הדגישה הועדה המקומית את הסכנה הגדולה הגלומה במיכל האמוניה,

לעשרות אלפי תושבי האזור וכי "בניגוד לנסיונה של העותרת להציג את בקשתה להיתר כלגליזציה

למיכל בטון תמים אשר נבנה בסטיה "קלה" מההיתר, מדובר בבקשה להתיר קיומו של מיכל

אמוניה המכיל 14,000 טון אמוניה, על קרקע המועדת להתנזלות ורעידות אדמה, באזור החשוף

לסיכון בטחוני, כאשר פגיעת טיח בגגו של המיכל עלולה לגרום ל"אסון הירושימה" באזור מפרץ

חיפה".

 

אין זאת כי דברים אלה נכונים והגנה על הסביבה ותושביה צריכה להיות בראש מעייניה של רשות

הרישוי. יחד עם זאת אין חולק כי באותו מצב דברים בדיוק, דהיינו "קרקע המועדת להתנזלות

ורעידות אדמה, באזור החשוף לסיכון בטחוני..." אישרה הועדה המקומית בשנת 1986 את בקשת

העותרת להיתר להקמת המיכל ואיני סבורה כי דוקא התוספת של 0.2% שנגרמה בגין הסטיה

מההיתר, היא שגורמת לסכנה. הועדה המקומית עצמה בתגובתה טוענת כי מדובר על קיבול

בפועל שך 14,300 טון לעומת 12,000 טון שאושרו מלכתחילה. יחד עם זאת, כאשר היא מפרטת

את הסכנה שנגרמה מהמיכל במלחמת המפרץ היא מציינת כי קיבול המיכל באותו מועד היה

8,000 טון בלבד, וגם אז היה מסוכן. אין זאת כי הועדה המקומית שגתה מלכתחילה, כאשר נתנה

לעותרת היתר להקמת מיכל (בידיעה שמדובר במיכל שמיועד לאחסון אמוניה), אך מאז הקמתו

ועד לאחרונה לא פעלה להריסתו ו/או אפילו לסגירתו. החובה לדאוג לבטחון הסביבה בכלל

והאוכלוסיה בפרט  רובצת על כתפי העיריה ו/או המדינה ואי מתן היתר בלבד למיכל, תוך מתן

אפשרות להמשך תפעולו,  אין בו די כדי למלא חובה זו. 

 

הועדה המקומית ממשיכה וטוענת בתגובתה כי לא ניתן לתת היתר להקמת המיכל על פי התכנית

המופקדת וכי לאור העובדה שהתכנית המופקדת לא אושרה במשך 28 שנים – מן הסתם סביר כי

לא תאושר. גם כאן תמוהה עמדת הועדה המקומית, שהרי היא, שהיתה אמורה לדעת גורל

התכנית שהפקידה, אישרה את בקשת העותרת להיתר לבנית המיכל, חרף ידיעתה זו כי אין סיכוי

שהתכנית המופקדת תאושר, ועל בסיסה של תוכנית זו.

 

הועדה המקומית גם טוענת כי הבקשה היא בניגוד לתמ"א 13, המגדירה את השטח כ"שטח

למתקנים הנדסיים", בו ניתן להציב "מתקני שירות ושירותים הנדסיים בלבד", ואולם גם כאן

מתעלמת הועדה המקומית מן העובדה שתמ"א 13 אושרה בחודש יולי 1983 בעוד שהיא עצמה

אישרה את בקשת העותרת בשנת 1986.

 

41.        בסיום טענותיו טען ב"כ העותרת, כאמור לעיל, כי במידה וביהמ"ש ימצא כי לא ניתן להוציא היתר

במצב הקיים, ראוי כי ימליץ לבחון את הבניה כאילו בוצעה על פי ההיתר משנת 1986, לכל הפחות

לענין דיני רישוי עסקים ורישיון עסק של העותרת, כך שהנושא הטכני של הבניה לא ישמש מחסום

בפני העותרת בקבלת רישיון עסק.

 

42.        גם אני סבורה כי במצב הדברים בו הוקם מיכל האמוניה על פי היתר (גם אם בסטיה מההיתר),

וכאשר העותרת עשתה שימוש במיכל במשך כמעט 30 שנה מבלי שנדרשה להפסיקו מכל סיבה

שהיא, מן הראוי היה כי השיקול המנחה שיעמוד בפני ועדת רישוי עסקים יהיה השיקול הבטיחותי

והסביבתי (שהם ממין השיקולים שעל ועדת הרישוי לשקול בבואה לשקול בקשה לרישיון עסק) ולאו

דוקא השיקול  של העדר היתר בניה כנימוק בלעדי לאי הוצאת ההיתר. מאופן ההתנהלות עד היום,

אני מסכימה עם העותרת כי העדר ההיתר משמש לעיריה כתרוץ בלבד לדחות את הבקשה, תחת

שתנקוט בצעדים העומדים לרשותה על פי החוק על מנת למנוע את הסכנה לה היא טוענת

בהרחבה שכזאת.

 

כמובן, ולמען הסר ספק, אדגיש, כי אין באמור כדי להמליץ בפני הועדה ו/או רשות הרישוי ליתן

לעותרת רישיון עסק ו/או כדי לחוות דעה באשר למסוכנות המיכל.

 

43.        מכל האמור – אני דוחה את העתירה.

 

 

44.        בשים לב להתנהלות כל הגורמים הנוגעים בדבר – אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

 

 

 

ניתן היום,  ל' כסלו תשע"א, 07 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'