Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > פסקי דין > דיני תכנון ובניה, מקרקעין ונדל"ן > אפרים גבאי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
הפ' 219/02 אפרים גבאי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה

בית המשפט המחוזי בחיפה                                                    הפ' 219/02

בפני כב' השופט י. גריל

 

המבקש:

אפרים גבאי

ע"י ב"כ עוה"ד יואל גולדברג

 

נגד

 

המשיבה:

הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה

ע"י ב"כ עוה"ד יאיר אבני

 

 

 

פסק דין

 

 

א.     המבקש, אפרים גבאי (להלן: "המבקש"), עותר למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע שהליכי

ההפקעה המתייחסים לחלק מחלקה 8, גוש 11573, כפי שפורסמו בילקוט הפרסומים מיום

17.9.01 (נספח א' לבקשה), אינם חוקיים, וכן שתוואי הכביש המתוכנן במקום איננו חוקי באשר

הוא חורג מתב"ע ח"פ1622/ ג',  וכן ח"פ 222, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם

המבקש, מר צבי ברודה, מיום 5.5.02, מוצג ת13/.

 

ב.      עסקינן בתכנית שמטרתה, לפי נספח ד' (1) של המרצת הפתיחה, לחבר את שני חלקי קרית-

          חיים על ידי סלילת דרך ברוחב של 24 מ' שתקשר את שדרות אח"י אילת שבקרית חיים

          המזרחית עם כיכר צייזל בקרית חיים המערבית, באמצעות מעבר תת-קרקעי, הן לכלי רכב והן

          להולכי רגל, מתחת למסילת הברזל חיפה - נהריה.

לצורך תכנון זה החליטה המשיבה להפקיע מספר חלקות, ובהן גם את החלקה נשוא הדיון,

בהתאם להודעתה, לפי סעיפים 5+7 של פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, ולפי

חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-.

 

ביום 21.10.01 שיגר מנהל מחלקת הקרקעות באגף הנכסים שבעירית חיפה מכתב אל המבקש

בו נאמר כי המבקש מחזיק בנכס - קיוסק - המיועד לפינוי והריסה בהתאם לתכנית הנ"ל, דהיינו,

שד' אח"י אילת - מנהרה מתחת למסילת ברזל בקרית-חיים, והודעת ההפקעה מתייחסת לחלקה

שעליה ניצב הקיוסק בו מדובר.

 

ביום 10.12.01 נשלחה אל המבקש הודעה נוספת, בענין פינוי הנכס, אך המבקש לא מסר את

החזקה בנכס לידי המשיבה, שנקטה הליך כנגד המבקש בבימ"ש זה לפי סעיף 8 של פקודת

הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943. 

 

ג.      כמצויין בפסק-הדין שניתן ביום 20.3.02 ב-ה"פ 78/02, טוען המבקש שמשפחתו הפעילה עסק

במקום (רח' ברודצקי, קרית-חיים), כאשר פעל שם אצטדיון קרית-חיים, מאז שנות ה70-.

 

בין המבקש לבין הבעלים של המקרקעין שעליהם ניצב הנכס, דהיינו, ההסתדרות החדשה,

התקיים הליך בוררות בפני עוה"ד יוסף ליבנה שקבע בפסק הבורר שעל המבקש לפנות את

הנכס כנגד התחייבותה של ההסתדרות להעניק למבקש זכויות בעלות וחזקה ביחידה מסחרית

של 40 מ"ר.

 

ב-בש"א 5843/01 בבימ"ש זה, בין ההסתדרות לבין המבקש, אושר פסק הבורר על ידי כב'

השופטת ש. שטמר, ביום 16.5.01.

 

בתצהירו של המבקש, ת12/, שניתן בתמיכה להמרצת הפתיחה הנדונה כאן, נטען כי המבקש

הגיע להסכם עם בעלי המקרקעין (ההסתדרות החדשה מרחב חיפה) לפיו כתחליף לזכויותיו של

המבקש בנכס יקבל המבקש זכויות של בעלות רשומה על חנות בשטח של 40 מ"ר. דא עקא:

התברר למבקש שמפאת עיכובים רבים בתכנון הוא יוכל לקבל חנות זו כנראה רק בעוד כ 10-

שנים, כאשר יוקם המרכז המסחרי במקום בו מיועדת החנות, ולכן כדי שהמבקש ובני משפחתו

לא יישארו ללא פרנסה, הוסכם, באישור יו"ר ההסתדרות החדשה מרחב חיפה, כך נטען,

שהמבקש יוכל להמשיך ולהפעיל את העסק במקום בו הוא מצוי, עד אשר יתחילו בבניית המרכז

המסחרי במתחם, או עד אשר נוכחותו של המבקש במתחם תסכל את הבניה. מכתבו של יו"ר

ההסתדרות החדשה בחיפה, מיום 10.3.02, מצורף להמרצת הפתיחה.

 

המבקש גם ביצע שיפוץ בנכס, בשיתוף עם אחרים, שנמשך כשישה חודשים, בסכום של

כ400,000- דולר ארה"ב, ללא מחאה מצד הרשויות. המבקש היה בטוח שהשיפוץ נערך בשטח

אשר סמוך לתוואי הכביש, ואיננו מפריע לתוואי. כיום ברור למבקש שחלק מן המסעדה נמצא על

תוואי הכביש עצמו, אך לדעתו אין קושי להסדיר שינוי של התוואי.

לטענת המבקש אישר בפניו מנהל הפרויקט במקום שסלילת הכביש תתבצע רק בעוד כשנה

ומחצה, ואין בעיה לסלול את הכביש בקטע המדובר.

 

ד.     לטענת המבקש הליכי ההפקעה אינם חוקיים, הואיל ולא ניתן לסלול את הכביש במקום כל עוד

לא ניתן היתר לסלילת הכביש עקב התנגדות המשרד לאיכות הסביבה.נ

 

טוען המבקש שההפקעה איננה חוקית הואיל וטרם הוגשו תכניות ביצוע המיגון לצנרת, כתנאי

לסלילת הכביש, גם טרם נבנה מיגון אקוסטי לגן הילדים במקום וגם זה תנאי לסלילת הכביש, וכן

טרם הותקנו המיגונים למפגעי הרעש. מעבר לכל אלה, הכביש המתוכנן במקום חורג בבירור

מתכנית בנין עיר הקיימת במקום באופן השולל את חוקיות ההפקעה, כעולה מחוות דעתו של

המומחה מטעם המבקש מר צבי ברודה.

 

לטענת המבקש אין כל צורך להפקיע דווקא את שטח המסעדה הואיל ותוואי הכביש יכול לעבור

בסמיכות, ללא כל הפרעה, וללא כל פגיעה בכל תכנית אחרת.

 

עד כאן תמצית טענות המבקש בהמרצת הפתיחה.

 

ה.     המשיבה עתרה בתיק ה"פ 78/02 בבימ"ש זה ליתן לה צו למסירת חזקה במקרקעין לפי סעיף 8

לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, ביחס לנכס נשוא הדיון, מן הטעם שהמשיבה

זקוקה בדחיפות למקרקעין לצרכי ציבור, במסגרת פעולותיה לסלילת נתיב תחבורה חיוני בקרית

חיים.

 

בפסק-דינו מיום 20.3.02 נעתר כב' השופט י. דר לתביעתה של המשיבה והורה למבקש למסור

למשיבה את החזקה בנכס נשוא הדיון.

 

בנימוקי פסק-דינו ציין כב' השופט י. דר, בין היתר, שאם סבר המבקש שיש לו עילה לתקוף את

התכנית היתה פתוחה בפניו הדרך לעשות זאת במועדים שנקבעו להגשת התנגדות. התכנית

אושרה, וההפקעה נעשתה על-פיה, ואין מקום לבחון את התכנית מחדש, על יסוד הצעה המצויה

בשלבי הכנה, ונולדה, כך קבע כב' השופט י. דר, בעמ' 8 של פסק-דינו, פיסקה 24, רק לאחר

נקיטת הליך מסירת החזקה.

 

ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש העליון נדחה ביום 10.7.02 לאחר שהמבקש, לפי המלצת

ביהמ"ש העליון חזר בו מן הערעור. נקבע גם באותו פס"ד:

 

"אין בכך כדי לפגוע בטענותיו ובזכויותיו הנטענות על ידו ובזכותו

לנקוט בהליכים שימצא לנכון כדי לממשן, ככל שיש לו זכויות

כאלה".

 

ו.      ביום 15.10.01 חתם ראש העיריה על צו הריסה מינהלי ביחס לקונסטרוקציית ברזל שנבנתה על

ידי המבקש, ונאמר בצו כי זו סוגרת שטח של כ260- מ"ר מסביב למבנה הקיים (עמ' 5 בפסה"ד

של כב' השופט י. דר, ה"פ 78/02, בבימ"ש זה).

 

בתיק ב.ש. 232/01 של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופטת י. וילנר), נדונה בקשתו

של המבקש לביטול צו ההריסה המינהלי שהוציא כנגדו יו"ר הועדה המקומית. בהחלטתה מיום

10.6.02 דחתה כב' השופטת י. וילנר את הבקשה לאחר שקבעה כי מדובר בבניה חדשה,

טעונה היתר, של קונסטרוקציית אלומיניום בשטח של כ260- מ"ר, ואין המדובר בשיפוץ, אלא

בעבודות בניה חדשות הטעונות היתר בניה, וכי צו ההריסה הוצא כדין.

 

ערעור על החלטתה של כב' השופטת י. וילנר, בדבר דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה

המינהלי, נדחה בפסק דינו של בית משפט זה, מיום 2.10.02, ע"פ 2580/02, ובקשת רשות

ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה ביום 3.12.02, רע"פ 9041/02.

 

ז.      ביום 14.8.02 נדונה בפניי בר"ע 1628/02, בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת כב'

ראש ההוצל"פ בעניינו, בדבר מסירת החזקה בנכס, בעקבות פסה"ד שניתן ביום 20.3.02 (בתיק

ה"פ 78/02).

 

בבוקר יום הדיון הגיש המבקש לבית-משפט זה המרצת פתיחה זו, ובמקביל הוגשה בש"א

10862/02 לעיכוב ביצוע הליכי ההפקעה, בשים לב לנימוקים המצויים בבסיסי המרצת הפתיחה.

בקשת רשות הערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ נדחתה ביום 14.8.02 (בר"ע 1628/02),

ואילו לבקשת עיכוב הביצוע שבבש"א 10862/02 נעתרתי, לאחר שהצבעתי על כך שהמבקש

טוען להעדר חוקיות של הליכי ההפקעה, שתוואי הכביש המתוכנן אינו חוקי, ושהתכנית הקיימת

חורגת מתכנית מאושרת, וניתן להציע הצעה אלטרנטיבית.

סברתי שטענותיו אלה של המבקש מצדיקות קיום דיון לגוף הענין, ובירור הטענות המועלות, ולכן

יש לעכב ביצוע הליכי הפינוי ביחס לנכס נשוא הדיון, ולקיים דיון בטענותיו של המבקש.

 

ח.     ביום 2.9.02 הוגשה תגובת המשיבה להמרצת הפתיחה, ותמצית טענותיה הינן אלה:

 

1.     טענות המבקש הועלו נדונו והוכרעו בתובענה בענין מסירת החזקה לפי סעיף 8 של פקודת

הקרקעות, 1943, בפסק-דינו של כב' השופט י. דר מיום 20.3.02.

 

2.     בהתנהגותו המבקש יש משום חוסר תום לב, כך, למשל, השלים המבקש את העבודה זמן

קצר לאחר פרסום הודעת ההפקעה. לאחר שנמסרה לו הודעה לפי סעיפים 5+7 של

פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) החליט המבקש לקבוע עובדות בשטח, והחל

בבניה מאסיבית, ללא היתר בניה, וכך הקים נכס ש"בלע" את הסככה שהיתה במקום.

למרות צו הריסה מינהלי שניתן כנגד המבקש, המשיך זה בביצוע הבניה, ובנוסף, פתח

המבקש מסעדה במקום ללא רשיון עסק.

 

3.    קיים שיהוי מצד המבקש. טענותיו של המבקש מועלות כשבע שנים לאחר הפקדת התכנית,

וכשנה ומחצה לאחר אישורה של התכנית. בתקופה זו לא העלה המבקש השגות כנגד

התכנית, שפורסמה למתן תוקף ביום 16.4.01. היה זה המועד המאוחר ביותר בו היה על

המבקש לעתור לביהמ"ש.

 

המשיבה פעלה לצורך ביצוע התכנית המאושרת. מיליוני שקלים הוצאו למימוש התכנית

והפקעות רחבות היקף בוצעו על-פיה. המשיבה חתמה עם הקבלן המבצע על הסכם בשווי של

כ20- ממיליון ש"ח לביצוע העבודות, וכיום מצוי שלב מתקדם של ביצוע העבודות לסלילת הכביש

סמוך מאד לנכס נשוא הדיון, וכן בוצעו פעולות הכנה בתחום התכנית, שלב בניית המעבר התת-

קרקעי בעיצומו, וכן הכביש המתחבר מתחת למעבר התת-קרקעי, לרבות העתקת תשתיות, וכן

פונו עקב ההפקעות עסקים ברח' אח"י אילת, לרבות מגרש האימונים.

 

הפרוייקט נועד להביא לשיפור בטיחות התושבים והנהגים, למניעת חציית כלי רכב והולכי רגל

במעבר מסילת ברזל.  הפסקת העבודות במתחם הסמוך לעסקו של המבקש תגרום לחוסר

יכולת של השלמת הפרוייקט לפי התכנית, לרבות אי-נוחות לכלל המשתמשים בעורקי התחבורה

הרלוונטיים. נזק זה איננו שקול כנגד הנזק הכספי שעלול להיגרם למבקש, ככל שקיים כזה בגין

בניה בלתי חוקית ושימוש בלתי חוקי במקרקעין, ובנכס שלמבקש אין כל זכויות בו (לגירסת

המשיבה).

 

עוד טוענת המשיבה שהמדינה, המשיבה וצדדי ג' הסתמכו על התכנית ועל אישור ההפקעה וכן

הציבור המשווע לפתרון תחבורתי עפ"י התכנית.

 

מדובר בעורק תחבורתי שנועד לפתור חלק מבעיות התחבורה הקשות באזור (הזרמת התנועה

ממזרח קרית-חיים למערבה) וכל עיכוב בהשלמת הפרוייקט גורם לנזקים משמעותיים.

 

4.     לענין קיומו של תוואי חלופי טוענת המשיבה שהמבקש מעולם לא הגיש התנגדות לתכנית

שהופקדה בשנת 1993, ומכל מקום, לא ניתן להעלות הצעה לתוואי חלופי כשנה ומחצה לאחר

אישור התכנית. הועדה המחוזית שדנה בתכנית, ובהתנגדויות שהוגשו לה ב1993-, שקלה את

השיקולים התכנוניים, ההנדסיים והקניניים, וכאמור, המבקש לא הגיש התנגדות לתכנית.

אפילו היה המבקש תוקף את החלטת הועדה המחוזית מיד עם אישור התכנית היה על ביהמ"ש

לקבוע שהחלטת הועדה מצויה במתחם הסבירות והיה נמנע מלהתערב בה, שכן ביהמ"ש

לעניינים מנהליים מפעיל ביקורת שיפוטית רק לגבי אותן החלטות של מוסדות התכנון החורגות

באופן מהותי או קיצוני ממתחם הסבירות.

 

5.      אשר לטענת המבקש לפיה התכנית הקיימת חורגת מן התכנית המאושרת: קיימת אך ורק

תכנית אחת שהיא התכנית המאושרת, דהיינו, חפ1612/ / ג'.

 

אין בתשריט המומחה מר ברודה מטעם המבקש כדי להראות אפשרות של תוואי חלופי.

 

עד כאן תמצית טענות המשיבה בתגובתה להמרצת הפתיחה.

 

ט.     ישיבת ההוכחות הראשונה התקיימה ביום 19.9.02 ובה העיד מזכיר הועדה המקומית מר אמיר

קנטר (ע. תביעה מס' 1) שהגיש, בין היתר, את תיק התכנית חפ1612/ /ג', (מוצג ת1/) וכן

בקשה להיתר סלילת הכביש, תשריטים, והיתרים המתייחסים לקטעי הכביש (ת2/ ת3/, ת4/,

ת5/,) ומסמך ועדת רישוי בניה מיום 10.9.02, באשר למתן היתר סלילה, ת6/.

 

כמו כן העיד מנכ"ל הפועל חיפה מר אבי קאופמן (ע. תביעה מס' 2) שהגיש תצהירו מיום

17.9.02 , ת7/, בו צויין שהמועד לפינוי מגרש האימונים במתחם אצטדיון קרית חיים בסמיכות

למסעדה של המבקש נקבע ליום 19.9.02, וכי מנהל העבודה באתר, האחראי על ביצוע סלילת

הכביש, אמר למר קאופמן שלאחר סלילת קטע הכביש על מגרש האימונים, תסתיים הסלילה

למשך 7 חודשים, ותתחדש רק באפריל 2003.

 

בנוסף הוגש תצהיר שמסר מר קאופמן בהליך שהתנהל בפני כב' השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב

(ה"פ 117/02) - מוצג ת8/, ושננקט ע"י המשיבה כנגד ההסתדרות ומועדון הפועל חיפה,

למסירת החזקה לפי סעיף 8 של פקודת הקרקעות, הליך בו הושגה פשרה שקיבלה תוקף של

פס"ד (ת10/), לפי הסדר כספי כמפורט שם.

 

בנוסף: תצהירו של המבקש (ת12/), שניתן בתמיכה להמרצת הפתיחה, הוגש כמוצג, מבלי

שהוצגו למבקש (עד תביעה מס' 3 ) שאלות בחקירה נגדית.ב

 

חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, מר צבי ברודה, הוגשה כמוצג ת13/. נטען בחוות דעתו

שניתן לבצע שינוי מזערי בתכנית קטע הכביש שבין המעבר התת-קרקעי בשדרות אח"י אילת

לבין ככר המזרקה בסמוך לאצטדיון קרית-חיים על ידי הסטה צפונה של קטע מינימלי של הכביש

המתוכנן, וזאת באזור המסעדה והמוסך, כך שלא ייפגעו לא המוסך ולא המסעדה (עיינו בסימון

שנעשה בתכנית הפרוקים, שלב א', שד' אח"י אילת קרית-חיים, ת13/ / א').

 

י.       בישיבת בית המשפט מיום 8.10.02 נשמעה עדותו של מנהל מחלקת רישוי בניה בעירית חיפה

מר ראובן כץ (עד תביעה מס' 4) שהגיש את תיק מחלקת הפיקוח על הבניה (109/01) המתייחס

לחלקות 3, 4, 8, 12, 19 גוש 11573, שד' אח"י אילת קרית-חיים (ת14/).

 

עדותו של מר ראובן כץ התייחסה להיתר שניתן בישיבת ועדת רישוי הבניה מיום 10.9.02 בכל

הנוגע לסלילת הקטע הרלבנטי בשדר' אח"י אילת (הפריט האחרון בעמוד השני של ת6/).

בעקבות החלטה זו של ועדת הרישוי הונפק ביום 19.9.02 ההיתר (ת5/) לסלילת החיבור בין

המעבר התת-קרקעי בשד' אח"י אילת לצומת צייזל.

 

בתגובה לטענת ב"כ המבקש שלא היה מקום להנפיק היתר זה אלא לאחר חלוף 30 יום ממועד

החלטת הוועדה, כדי לאפשר למתנגדים לנקוט בהליך, הסביר העד מר ראובן כץ, בעמ' 13

לפרוט':

 

"....פה הדבר נעשה בהליך של וועדת רישוי לבניה לתכנית על פי תב"ע

שכבר אושרה והליך של התנגדויות והליך שהסתיים לאחר אישור התב"ע".

 

עד התביעה מס' 5 היה המתכנן מר ז'ק סער שהכין את התכנית ת13/ א' (תכנית סימון ופירוקים,

על רקע מצב קיים, שלב א', שד' אח"י אילת, קרית-חיים) שהיתה מצורפת לחוות דעת מומחה

התביעה מר צבי ברודה. בעמ' 20 לפרוט', הסביר מר סער שתכנית זו, (ת13/ א') היא תכנית

לביצוע (ולא להיתר סלילה).

 

בעמ' 17 לפרוט', אישר מר סער שהתכנית ת13/ א' חורגת מגבול התב"ע (ח"פ1612/ ג'), בקטע

של רח' ברודצקי, בכיוון הככר.

 

כמו כן העיד מטעם המבקש המומחה מר צבי ברודה (עד תביעה מס' 6) ששימש עד אפריל

2002 כמנהל הפרוייקט מטעם הקבלן המבצע של הפרוייקט, ובמסגרת זו למד את התכניות

הרלוונטיות (עמ' 21 לפרוט').

 

מר ברודה אישר בעדותו, עמ' 28 לפרוט', שהתכנית הרלוונטית להיתר הסלילה היא תכנית

הסלילה, ת4/, וככל שהסלילה אמנם מתבצעת לפי התכנית ת4/, כי אז אין חריגה מגבולות

התב"ע, ואילו התכנית ת13/ א', (שהיא תכנית לביצוע פירוקים), איננה תואמת לתכנית ת4/.

 

מר ברודה העיד בעמ' 28 לפרוט':

 

" .... כרגע תכנית ההיתר ת4/ תואמת את הקווים הכחולים של התב"ע (מה

שאנו קוראים קווי רחוב)".

 

את הצעתו האלטרנטיבית הציע מר ברודה לפי התכנית ת13/ א', בסברו ש-ת13/ א' תואמת

היתר בניה כדין, אך, כאמור, אין מחלוקת שהתכנית ת13/א' חורגת מן התב"ע, וגם הצעתו

האלטרנטיבית של מר ברודה חורגת מן הקו הכחול של התב"ע (עמ' 28 לפרוט', שורות 19-21).

 

י"א.   מטעם המשיבה הוגש תצהירה של אינג' סילביה רצ'ר (מוצג נ1/, המתוייק במסגרת התיק הצהוב

של ת1/).

 

בתצהירה מסבירה אינג' רצ'ר שלהשלמת פרוייקט אח"י אילת (מנהרה מתחת למסילת הברזל)

חשיבות רבה. עבודות הסלילה במקום בו מצוי הנכס נשוא הדיון נועדו להסדיר את המעברים על

ידי סלילת עורקי תעבורה שיאפשרו הזרמת התנועה (במקום סגירת נתיבים בזמן מעבר כל

רכבת),  הסדרים אלה יביאו לשיפור בטיחות התושבים. הפסקת העבודות במתחם הסמוך לנכס

נשוא הדיון תמנע השלמת הפרוייקט, ותגרום לאי-נוחות.

 

מיליוני שקלים הוצאו למימוש התכניות וההפקעות שבוצעו במקום. עם הקבלן המבצע נחתם

הסכם בשווי של 20 מיליון ש"ח, והקבלן נמצא בשלבים מתקדמים של ביצוע עבודות הסלילה.

עסקים בשד' אח"י אילת הסמוך פונו בגין הפקעות שבוצעו לפי התכנית, לרבות מגרש האימונים

(ובגינם שולמו פיצויים).

 

עיכוב בפינוי הנכס נשוא הדיון יגרום נזקים למדינה, למשיבה ולצדדים שלישיים שהסתמכו על

התכנית ועל אישור ההפקעה. עוד נטען בתצהיר שלא ניתן כיום, שנה ומחצה לאחר אישור

התכנית חפ1612/ ג', להעלות הצעות לתוואי חלופי, שעה שההתנגדויות לתכנית הועלו לאחר

הפקדתה ב1993-. 

 

י"ב.   בעדותה מיום 8.10.02 (עמ' 29 - עמ' 37 לפרוט') מסרה הגב' רצ'ר שההתנגדויות כנגד התכנית

נשמעו בשנת 1993, והתכנית עצמה אושרה ב2001-. מוצג ת4/ הינו התכנית הרלוונטית להיתר

הסלילה. תכנית זו תואמת את התב"ע, שהיא תכנית סטטוטורית (עמ' 30 לפרוט', שורה 15).

 

במהלך הביצוע יש צורך לבצע תכניות רבות ושונות כגון: פירוק מערכות, פיתוח, וסלילה. התכנית

ת13/ א' היא תכנית לביצוע - פירוקים. (עמ' 30 לפרוט' שורות 16-20).

 

הגב' רצ'ר העידה בעמ' 33 לפרוט', שורות 25-28, שבתוואי של ת13/ א' קיימת חריגה קטנה מן

התב"ע, פרי טעות, אך זו איננה התכנית שעמדה ביסוד היתר הסלילה.

 

כאמור: התכנית שבבסיס היתר הסלילה היא מוצג ת4/, שתואמת את התב"ע, ואילו ת13/ א' היא

תכנית פירוקים.

 

העדה נשאלה (בחקירה חוזרת, בעמ' 36 לפרוט') האם   ניתן היום לסלול דרך, ברוחב מתוכנן

של 24 מ', בלי לפגוע בנכס של המבקש, ותגובת העדה:

 

"לא אי אפשר. באזור המסעדה נוצלו כל זכויות הדרך. בלי לפגוע בתפקוד

הכביש לא ניתן".

 

י"ג.   ביום 13.10.02 (לאחר שמיעת העדויות), הגיש ב"כ המבקש בקשה ובה מספר עתירות, לרבות,

מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש באשר לאפשרות סלילת כביש במקום, מבלי לפגוע במסעדה או

בזכויות המבקש, ולחילופין, לאפשר למבקש להגיש חוות דעת חדשה של מומחה לתעבורה לפיה

ניתן לבצע את העבודות במקום מבלי לפגוע בזכויות הצדדים.

 

בהחלטתי מיום 24.10.02 דחיתי את הבקשה למינוי מומחה תעבורה מטעם ביהמ"ש, אך

אפשרתי למבקש להגיש חוות דעת של מומחה תעבורה כבקשתו (עמ' 40-41), ואכן הוגשה

לביהמ"ש מטעם המבקש חוות דעתו של המהנדס עדי זלינגר מיום 3.11.02 שהכין שתי חלופות

לפיהן עוברת אבן השפה של הרחוב על גבול חלקת הקיוסק, כך שלדעת מר זלינגר קיימת

אפשרות להתוות את שדרות אח"י אילת כך שהקיוסק לא ייפגע.

 

בתגובתה מיום 12.11.02 הודיעה המשיבה שאין בדעתה לחקור את המהנדס ע. זלינגר, ואף

לא להגיש חוות דעת נגדית, שכן שני התוואים המוצעים בחוות הדעת של מר זלינגר חורגים

מגבולות תב"ע חפ1612/ ג', כפי שגם היו פני הדברים באשר לתוואי החלופי שהוצע מטעם

המבקש על ידי מר ברודה  (נספחים א' (1) ו- א' (2) כשהתוואי החלופי המוצע סומן בצהוב, ואילו

גבול תכנית חפ1612/ ג' סומן באדום).

 

עוד טוענת המשיבה בתגובתה, סעיפים 8-10, שהמבקש מציע להסיט את תוואי הכביש

למקרקעין השייכים לבעלי זכויות אחרים, מבלי לשקול פגיעה בבעלי מקרקעין אלה, והרי יש

מחזיקים בקרקע, יש התחיבויות לגביהם, יש מקרקעין גובלים, ויש צורך בנקיטת הליכי תכנון,

פרסום והפקעה על ידי הוועדה המקומית, כשהתכנית מצויה בשלב ביצוע מתקדם.

 

בתגובתה מיום 12.11.02 גם הפנתה המשיבה להחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 3.11.02

בערר שהגיש המבקש על החלטת ועדת הרישוי על-פיה ניתן היתה סלילה למעבר התת-קרקעי 

מיום 19.9.02.

 

ועדת הערר המחוזית דחתה את הערר בשים לב לכך שההיתר כפי שהונפק תואם את הוראות

תכנית חפ1612/ ג', דהיינו, ההיתר תואם תכנית מאושרת.

 

כמו כן ציינה ועדת הערר המחוזית שאת החלופה לתוואי המאושר צריך היה להעלות כאשר

הופקדה התכנית חפ1612/ ג', ולא בשלב מתן ההיתר.

 

בהחלטה מיום 13.11.02 הוריתי על הגשת סיכומיהם של ב"כ הצדדים, ואלה אכן מונחים בפניי.

 

י"ד.   בבקשתו מיום  13.10.02 עתר ב"כ המבקש בין היתר גם למתן צו לעריכת ביקור במקום

בנוכחות בית המשפט, ומומחים מטעם הצדדים, כדי לאפשר למבקש לשכנע את בית המשפט,

בשטח עצמו, כי ניתן לבצע שינויים מזעריים במקום, כך שלא ייפגעו זכויות הצדדים (פיסקה ד'

בעמ' 1 של הבקשה).

 

בהחלטה מיום 24.10.02 קבעתי בפיסקה ח': "באשר לצורך בעריכתו של ביקור במקום אתן

דעתי במהלך העיון בטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, בסיום הדיון בתיק".

 

בסיכומיו מיום 1.12.02 חוזר ב"כ המבקש ועותר לכך שבית המשפט יערוך סיור במקום (עמ' 9

סעיף 13 של פרק הסיכום), כדי להבחין במו עיניו כי קיימת חלופה טובה ועדיפה מבלי לפגוע

בזכויות הקנייניות של המבקש.

 

שקלתי בדבר ונראה לי שאין מקום להורות על עריכת ביקור במקום.

 

בבג"ץ 465/93 + 1135/93, טריידט ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח', מ"ח

(2) פד"י, עמ' 622, כותב כב' השופט י. זמיר, בעמ' 633 סיפא:

 

"כמעט התפתיתי לומר שראיתי, בדקתי ולא השתכנעתי, שכן יש דרכי גישה

לציבור, ותכנית הטיילת נראית סבירה. אולם לא אומר זאת, כיוון שאין זה

בגדר תפקידו של ביהמ"ש. בית המשפט אינו מוסד של תכנון. הסמכות לתכנן

שטח ולקבוע את ייעודו הוענקה על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-,

למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית המשפט אינו מוסמך על פי החוק,

ואינו מתאים על פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על פי הלכה

מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת

של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת,

אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות

פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות. במקרה הנדון אין יסוד לומר כי

ההחלטה של המשיבה לוקה בפגם כזה".ו

 

עולה מן האמור שההכרעה במחלוקת שבין הצדדים צריכה להינתן בהתאם לשאלה האם נפל

בענייננו פגם משפטי המחייב התערבותו של בית המשפט, והאם בהתאם להלכות המקובלות

בבית המשפט נפל פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות. מכאן, שמראה העיניים של בית

המשפט בשעת ביקור במקום (שעשויה להיות לו, כמובן, חשיבות רבה בעניינים מתאימים

אחרים) אין בו במקרה ספציפי זה, כדי להועיל.

 

ט"ו.   טוען המבקש שהליכי ההפקעה שבוצעו במקרה זה אינם עומדים בתנאי הסעיפים 188 (א) של

חוק התכנון והבניה תשכ"ה1965- (המתיר לוועדה המקומית להפקיע מקרקעין שנועדו בתכנית

לצורכי ציבור), וכן סעיף 189 של אותו חוק.

 

לטענת המבקש מוסמכת הוועדה המקומית להפקיע מקרקעין רק בתוך המועד שנקבע בתכנית

או תוך פרק זמן סביר, ומשחלף פרק הזמן האמור, טעונה ההפקעה אישור מצד הוועדה

המחוזית ובענייננו, כך נטען, פורסמו הליכי ההפקעה לפני יותר מ10- שנים, וביום 17.9.01 .

 

אין לקבל טענה זו של המבקש.

 

ההודעה על הפקדת תכנית המיתאר המקומית חפ1612/ ג', פורסמה ביום 30.7.93. תכנית

מיתאר זו (מתוייקת בתיק הצהוב של מוצג ת1/), חלה, לפי האמור בסעיף 3 שבה, על הקרקע

שבקרית-חיים לאורך שדרות אח"י אילת בין רחוב הגדוד העברי לכיכר צייזל, ומטרתה, לפי סעיף

8.1, לחבר את שני חלקי קרית חיים על ידי סלילת דרך ברוחב של 24 מ' שתקשר את שדרות

אח"י אילת שבקרית-חיים המזרחית עם כיכר צייזל שבקרית חיים המערבית, באמצעות מעבר

תת-קרקעי, הן לכלי רכב והן להולכי רגל מתחת למסילת הברזל חיפה-נהריה.

 

בהודעה שנתפרסמה בילקוט הפרסומים מס' 5019 ביום 17.9.01, צויין כי ההפקעה מתבצעת

בהתאם לתכנית מיתאר מקומית מס' חפ1612/ / ג' , שההודעה בדבר אישורה פורסמה בילקוט

הפרסומים 4978, התשס"א, עמ' 2242.

 

עולה מן האמור שתכנית המתאר המקומית חפ1612/ / ג', שעניינה: שדרות אח"י אילת, מנהרה

מתחת למסילת ברזל, קרית-חיים, אושרה בשנת 2001, ובאותה שנה עצמה, ביום 17.9.01,

נתפרסמה בילקוט הפרסומים ההודעה בדבר הפקעת המקרקעין. אין איפוא מקום לטענה לפיה

פורסמו הליכי ההפקעה לפני יותר מ10- שנים. יתר על כן: הליך ההפקעה בוצע באותה שנה בה

אושרה תכנית המיתאר. הוועדה המקומית מוסמכת היתה להפקיע את המקרקעין שנועדו לצורכי

ציבור. 

 

ט"ז.   טענה נוספת של ב"כ המבקש היא שוועדת הרישוי הנפיקה היתר סלילה בסתר, בהליך לא חוקי,

מבלי שניתנה למבקש הזדמנות להשמיע התנגדותו, וערר שהגיש המבקש לוועדת הערר

המחוזית נדחה על הסף. לטענת המבקש קיימת לו זכות ערר כדין, ומכל מקום הלכה פסוקה היא

שמוסדות התכנון השונים מאפשרים שמיעת התנגדויות גם מכח נוהג, וגם במקרים בהם לא

קיימת זכות ערר על פי החוק.

 

אין בידי לקבל טענתו זו של המבקש.

 

ההליך שהתבצע ביום 10.9.02, בפני וועדת רישוי הבנייה, מוצג ת6/, התייחס למתן היתר

סלילה לצורך סלילת חיבור בין המעבר התת-קרקעי ברח' אח"י אילת לצומת צייזל. בהיתר,

שהונפק ביום 19.9.02 (ת5/), לאור החלטתה של וועדת הרישוי מיום 10.9.02, נקבע:

 

"בתנאי שהסלילה תבוצע על פי המסומן בתכנית על ידי המחלקה לתכנון

העיר ובתחום קווי הרחוב המאושרים.....".

 

 

כעולה מעדותו של מזכיר הוועדה המקומית לתכנון ובניה מר אמיר קנטר, מיום 19.9.02,

הבקשות להיתרים, אשר תואמים תכנית, מובאות בפני וועדת הרישוי, ולא בפני הוועדה

המקומית, וזאת בהליך שהעד כינה: "מסלול ירוק", כשמדובר בבקשות להיתרים שאין מבקשים

בהם הקלות או אישור לשימוש חורג בהיותן, כמוסבר, בקשות שתואמות תכנית.

 

הבקשה שאושרה על ידי וועדת הרישוי ביום 10.9.02 (ת6/), התייחסה לקטע השני של סלילת

הכביש. אינג' סילביה רצ'ר הסבירה בעדותה, בעמ' 30 לפרוט', שהעבודה חולקה כך שהוגשו

שתי בקשות להיתר. הקטע האחד כלל את המעבר התת-קרקעי מתחת למסילת הברזל, ולגביו

נדרשו היתר סלילה + היתר בניה,  והקטע השני, המאוחר יותר, הינו הקטע של ביצוע סלילה בין

המעבר התת-קרקעי לבין צומת צייזל.

 

ההיתר המתייחס לקטע הראשון אושר על ידי וועדת הרישוי בתאריך 25.9.01, ולגביו ניתן

ההיתר ת3/, בתאריך 25.10.01. החלק הנוסף של סלילת הכביש, דהיינו, הקטע שנועד לחיבור

בין המעבר התת-קרקעי ברח' אח"י אילת לצומת צייזל, הובא בפני וועדת הרישוי, ביום 10.9.02,

ולגביו ניתן ההיתר, ת5/, ביום 19.9.02.

 

י"ז.    טענת המבקש היא, כאמור, שההליך בפני וועדת הרישוי התנהל מבלי שההליך הובא לידיעתו,

ומבלי שניתנה לו אפשרות להתנגד, ומבלי שנשמעה דעתו.

 

אינני סבור שנגרמה בענין זה פגיעה בזכות כלשהי של המבקש.

 

סעיף 145 (ב) של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, קובע כי בקשה להיתר תוגש לרשות

הרישוי המקומית וזו לא תיתן את ההיתר אלא אם כן העבודה או השימוש שבגינם מתבקש

ההיתר, מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק התכנון והבניה שחלות על הקרקע או הבנין,

אם כי רשות הרישוי המקומית רשאית להעביר את הבקשה להחלטת הוועדה המקומית. מזכיר

הוועדה המקומית, מר אמיר קנטר, הסביר בעדותו שכאשר בקשה להיתר תואמת תכנית, מובא

הענין לאישור וועדת הרישוי. דבר זה העולה בקנה אחד עם סעיף 145 (ב) של חוק התכנון

והבניה.

במקרה שבפנינו לא נדרשה הקלה, ולא נדרש היתר לשימוש חורג. הבקשה שהוגשה תאמה את

התכנית, לכן לא היה צורך להעביר את הדיון לוועדה המקומית, וגם לא היה צורך להביא את

הבקשה לידיעת הבעלים והמחזיקים בקרקע, לרבות בעלים ומחזיקים במקרקעין גובלים, כנדרש

בסעיף 149 של חוק התכנון והבניה, שעניינו תנאים מוקדמים למתן היתר לשימוש חורג או למתן

הקלות.

 

לא היתה מניעה להביא את בקשת ההיתר ביום 10.9.02 בפני ועדת הרישוי כפי שאכן נעשה,

והמשיבה לא היתה חייבת להזמין את המבקש לצורך בקשת ההיתר.

 

י"ח.   האישור שניתן על ידי וועדת הרישוי ביום 10.9.02 (ת6/) ושעל פיו הונפק ההיתר לביצוע קטע

הסלילה בין המעבר התת-קרקעי בשדרות אח"י אילת לצומת צייזל (ת5/), לא שינה את זכויותיו

של המבקש, ולכן, גם לא היה מקום להביא את בקשת ההיתר לידיעתו, או לאפשר לו להגיש

התנגדות.

 

ההיתר שניתן, ת5/, הוא פועל יוצא של תכנית המיתאר חפ1612/ /ג'.

על פי תכנית זו נקבעו גם השטחים המיועדים לדרכים, ושנועדו להפקעה, לפי סעיפים 188 +

189 של חוק התכנון והבניה. תכנית זו, חפ1612/ / ג' יש בה כדי לפגוע בזכויותיהם של בעלים

או מחזיקים בנכסים המיועדים להפקעה, ואכן, תכנית זו הופקדה, ודבר הפקדתה פורסם ביום

30.7.1993, במטרה לאפשר הגשת התנגדויות. תכנית זו אושרה לבסוף בשנת 2001 (עמ' 29

סיפא, עדותה של אינג' רצ'ר).

 

לכן, אין לקבל את הטענות שהעלה המבקש כנגד היתר הסלילה שאושר על ידי וועדת הרישוי

ביום 10.9.02, וכן אין לקבל טענותיו על כך שלא ניתנה לו זכות ערר ביחס להחלטה זו, או זכות

התנגדות וטיעון.

 

בעמ' 7 של סיכומיו כותב ב"כ המבקש (תוך הסתמכות על ספרו של מר אריה קמר, דיני הפקעת

מקרקעין, מהדורה שישית, בעמ' 241), שבדר"כ לא קיימת זכות טיעון נוספת, סמוך לנקיטת

הליכי ההפקעה, מקום בו הוקנתה זכות טיעון כנגד הייעוד להפקעה במהלך ההליכים התכנוניים,

אלא אם חלף זמן רב בין מועד אישורה של התכנית לבין ביצוע ההפקעה, שכן יכול ויהיו בפי

הבעלים טענות באשר לנסיבות חדשות.

 

בענייננו אין לומר שחלף זמן רב בין מועד אישורה של התכנית לבין ביצוע ההפקעה. התכנית

חפ1612/ ג' אושרה בשנת 2001. ביום 17.9.01 נתפרסמה בילקוט הפרסומים ההודעה בדבר

הפקעה לפי סעיפים 5+7 של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), ביום 21.10.01 נשלחה

אל המבקש הודעה בדבר ההפקעה, והודעה נוספת נשלחה אליו ביום 10.12.01. בשתי

ההודעות צויין שבדעת העיריה להתחיל בעבודות במהלך חודש נובמבר [ומשלא נענה המבקש

נקטה המשיבה בהליך לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, בתיק ה.פ.

78/02 של בימ"ש זה].

לא ניתן איפוא לטעון שבמקרה זה חלף זמן רב בין מועד אישורה של התכנית לבין ביצוע

ההפקעה.

 

י"ט.   בתכנית הפירוקים ת13/ א' קיימת חריגה בעבודה המתוכננת לעומת התב"ע. אינג' סילביה רצ'ר

הסבירה בעדותה, המקובלת עליי, בעמ' 30 לפרוט', שהתכנית ת13/ א' היא תכנית ביצוע

שנועדה לביצוע פירוקים. הצורך בהכנת תכניות מסוג זה נובע מכך שהעבודה כוללת תוכניות

שונות כגון, פירוק מערכות, פיתוח, סלילה. תכניות אלה נמסרות לביצוע על ידי המתכנן, דרך

המפקח, לקבלן. ת13/ א' היא תכנית לביצוע פירוקים וקיימת בה, לפי עדות אינג' רצ'ר בעמ' 33

לפרוט', חריגה מן התב"ע שמקורה בטעות, אך כאמור אין זו תכנית של היתר סלילה (שזו

התכנית ת4/). 

 

גם המתכנן מר ז'ק סער אישר בעמ' 20 לפרוט' שהתכנית ת13/ א' היא תכנית לביצוע, ולא

תכנית היתר סלילה.נ

 

המומחה מטעם התובע, מר צבי ברודה, אישר, בעדותו בעמ' 28 לפרוט', שאם עבודת הסלילה

של הדרך מתבצעת לפי התכנית ת4/, שהיא תכנית הסלילה, כי אז אין חריגה מן התב"ע,

וכדבריו:

 

"אני מוכן לאשר שכרגע תכנית ההיתר ת4/ תואמת את הקווים הכחולים של

התב"ע (מה שאנו קוראים קווי רחוב)".

 

כ.      אסכם את הנתונים עד כה: לא הוכח שנפל פגם בהליך ההפקעה. לא הוכח שנפל פגם בהיתר

הסלילה.

 

הבקשה להיתר כפי שהובאה בפני וועדת הרישוי ביום 10.9.02 לא חייבה את זימונו של המבקש

או מתן אפשרות למבקש להגיש התנגדות הואיל ובקשת היתר זו עלתה בקנה אחד עם התב"ע

המאושרת ולא חייבה לא הקלה ולא שימוש חריג. גם לא היה בה כדי לשנות מזכויותיו של

המבקש.

תכנית הסלילה כפי שהיא היום (ת4/) עולה בקנה אחד עם התב"ע כפי שגם אישר המומחה

מטעם המבקש מר צבי ברודה. 

 

התכנית חפ1612/ ג' שדבר הפקדתה פורסם ב1993-, אכן היה בה כדי לפגוע בזכויות של מי מן

הבעלים או המחזיקים בחלקות שעליהן חלה התכנית, בגין ההפקעה המיועדת על פי תכנית זו,

ולכן גם ניתנה אפשרות להגשת התנגדויות, ולבסוף אושרה תכנית זו בשנת 2001, ועל פיה

בוצעה ההפקעה, ועל פיה מבוצעות כיום העבודות.

 

אין בידי לקבל את טענת ב"כ המבקש בסיכומיו (עמ' 2) שההיתר שהובא לדיון בוועדת הרישוי

ביום 10.9.02 הוצא בחפזון.  מדובר בהיתר שתואם את התב"ע, ללא דרישת הקלה או שימוש

חורג.  גם המומחה מטעם המבקש מר צבי ברודה אישר בעדותו, בעמ' 28 לפרוט', מיום

8.10.02 (כלומר, לאחר שכבר ניתן ההיתר ת5/ שהונפק ביום 19.9.02), שכרגע תכנית ההיתר

ת4/ תואמת את הקווים הכחולים של התב"ע.

 

גם אין בידי לקבל את הטענות שהעלה ב"כ המבקש כנגד עדותה של אינג' סילביה רצ'ר מטעם

ההגנה (אני מפנה לעמ' 4-6 רישא לסיכומיו). בעיקרו של דבר עולה מעדותה שלא נפל פגם

בהליך ההפקעה ובהיתרים לביצוע העבודות. אמנם בתכנית ת13/ א' קיימת חריגה לעומת

התב"ע, אך זו תכנית ביצוע לקבלן, וכאמור בעדותה של אינג' רצ'ר, בעמ' 33 לפרוט': "ואני

מסבירה שמדובר בטעות. אין זו תכנית של היתר סלילה".  תכנית היתר הסלילה, היא מוצג ת4/,

עולה בקנה אחד עם התב"ע.

 

כ"א.  אין מחלוקת שהמבקש לא הגיש התנגדות לתכנית חפ1612/ ג' כאשר זו פורסמה בשנת 1993,

וכאשר ניתן היה להגיש התנגדויות.

 

ב"כ המבקש טוען בעמ' 7 של סיכומיו שהמבקש לא העלה התנגדות בעת אישור התכנית הואיל

והיתה הסכמה בינו לבין בעלי המקרקעין במקום כי תינתן לו יחידה מסחרית חליפית, עיינו:

פיסקה 2 (א) - 2 (ט) בהמרצת הפתיחה, עמ' 2-3 של המרצת הפתיחה.

אינני סבור שניתן לקבל טענה זו כמצדיקה אי-הגשת התנגדות לתכנית שפורסמה בשנת 1993,

ואושרה בשנת 2001.

 

ההסכמה עליה מצביע ב"כ המבקש היתה בין המבקש לבין ההסתדרות החדשה כבעלת

המקרקעין. ממילא אין המדובר בהסכמה בין המבקש לבין המשיבה.

 

משתם הליך הגשת ההתנגדויות, והתכנית המופקדת מקבלת בסופו של ההליך אישור כדין,

זכאית המשיבה לפעול בהתאם לתכנית, שעברה את הליכי האישור המתחייבים בהתאם לחוק,

וככלל, אין מקום לאפשר העלאת טענות כנגד התכנית בשלב מאוחר, דהיינו, לאחר שחלף

המועד להגשת התנגדויות, ולאחר שהסתיימו כל ההליכים, והתכנית אושרה.

 

יכול ועשויים להיות חריגים, כגון במקרה שנוצרות נסיבות חדשות וכאשר חולף זמן ניכר בין מועד

אישור התכנית לבין מועד ביצוע ההפקעה (חריג שאליו מתייחס ב"כ המבקש בעמ' 7 של

סיכומיו), אך כבר ציינתי, שאין זה המקרה שבפנינו הואיל ובענייננו, בסמוך לאחר אישורה של

התכנית בשנת 2001, נקטה המשיבה בהליכים של ביצוע ההפקעה, ולא היתה השתהות מצד

המשיבה בין מועד האישור לבין מועד ביצוע ההפקעה.

 

כ"ב.  טוען ב"כ המבקש שעל המשיבה לקחת בחשבון את האפשרויות לביצוע התכנית בשינוי מסויים,

בתוואי חליפי שיאפשר את סלילתו של הכביש בהתאם למתוכנן, מבלי שתהיה פגיעה בנכס בו

מחזיק המבקש. לכך התייחס המומחה מטעם המבקש, מר צבי ברודה, בחוות דעתו ת13/, חוות

דעת שבה העלה פתרון אלטרנטיבי כאשר לטענתו ניתן לבצע שינוי מזערי כך שלא ייפגע הנכס

בו מחזיק המבקש.

 

דא עקא: בעדותו, בעמ' 28 לפרוט', אישר מר צבי ברודה שהתכנית האלטרנטיבית שלו חורגת

מן הקו הכחול של התב"ע. מר ברודה התבסס לצורך עריכת ההצעה החלופית שלו על התכנית

ת13/ א', והרי זו תכנית הביצוע שנמסרה לקבלן (וכאמור: אין היא תכנית סלילה), ואין מחלוקת

שיש בה חריגה מן התב"ע  (עיינו, בדברי מר ברודה בעמ' 22-23 לפרוט').ב

 

מר ברודה הוסיף וטען שהשינוי שיידרש בתב"ע, לצורך יישום הצעתו, הוא לדעתו שינוי מזערי

וניתן לבצע את השינוי בתוך פרק זמן של 5-6 חודשים, כדבריו:

 

"כשאני עושה שינוי לתב"ע כזו אם רוצים לחרוג ממנה במידה ואין התנגדויות

מקסימום 5-6 חודשים אם הכל בסדר". (עמ' 23 לפרוט').

 

משמע, פרק הזמן של 5-6 חודשים מותנה בכך שאין התנגדויות. ואולם ברי, שכאשר מבקשים

לבצע שינוי בתב"ע, חובה לקחת בחשבון זכויות של בעלים ומחזיקים אחרים שעלולים להפגע

כתוצאה מן השינוי, וכן יש לקחת בחשבון עריכת הליכי תכנון המתחייבים מעריכת השינוי, ולכן

ביצועו של שינוי בתוואי איננו ענין של מה בכך.

 

כ"ג.   כזכור, עתר ב"כ המבקש בבקשתו מיום 13.10.02 לאפשר לו, על דרך החלופין, להגיש חוות

דעת חדשה של מומחה לתעבורה לפיה ניתן לבצע את העבודות במקום מבלי לפגוע בזכויות

הצדדים. משנעתרתי לבקשה הוגשה חוות דעתו של המהנדס עדי זלינגר מיום 3.11.02,

שהתייחס לשתי חלופות לפיהן תעבור אבן השפה של הרחוב על גבול חלקת הקיוסק, ומבנה

הקיוסק עצמו יוותר במרחק של כ6- מ' מן המיסעה המתוכננת.

 

מקובלת עליי עמדת המשיבה שציינה בתגובתה מיום 12.11.02, שההצעות בחוות הדעת של

המהנדס מר ע. זלינגר, חורגות אף הן מגבולות התכנית חפ1612/ ג' (נספחים א' 1 + א' 2 של

תגובת המשיבה), כשניתן לראות שהתוואי החלופי המוצע (המסומן צהוב) חורג מגבול התכנית

(המסומן אדום).

 

בנסיבות אלה יש לחזור ל-בג"ץ 465/93 + 1135/93, טריידט ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון

ובניה הרצליה ואח', מ"ח (2) פד"י, עמ' 622, בעמ' 634 שם נקבע:

 

"לא זאת בלבד. את ההתנגדות לייעוד החלקה כשטח ציבורי פתוח (שיכול

לשמש בין היתר כטיילת) צריך היה להעלות כאשר ייעוד זה הוצע ונדון על ידי

מוסדות התכנון". (ההדגשה שלי - י.ג.).ו

 

במקרה שבפנינו, התכנית פורסמה בשנת 1993. לא ניתן לקבל כיום, כתשע שנים לאחר פרסום

התכנית, הצעות חלופיות ביחס לתוואי הכביש, ומה עוד שהצעות אלה חורגות מתכנית התב"ע.

במקרה שמתקבלת הצעה חלופית כזו, יהא צורך לבצע שינוי בתכנית התב"ע, הליך שיש בו,

מטבע הדברים כדי להשפיע על זכויות של מחזיקים אחרים, וכן לנקוט בהליכי תכנון המתחייבים

מעריכת השינוי, ואני מפנה בענין זה לאמור בסעיפים 33-35, עמ' 7 של סיכומי ב"כ המשיבה.

בנסיבות אלה כפי שפורטו, אין מקום להורות למשיבה לפעול כיום לביצוע שינוי בתוואי הכביש

המתוכנן. 

אוסיף, שלפי עדות עדת ההגנה אינג' ס. רצ'ר בעמ' 36 לפרוט', גם לא ניתן כיום לסלול באזור

המסעדה דרך ברוחב של 24 מ', מבלי שייפגע המבנה של המבקש. לא זו אף זו, גם המומחה

מטעם המבקש, מר צבי ברודה אישר בעדותו בעמ' 29 רישא לפרוט', שהנכס של המבקש יפריע

תמיד להתחבר לככר צייזל, "במידה ולא הולכים על הפתרון שלי", וכמוסבר בעדותה של אינג'

רצ'ר, בעמ' 35 לפרוט', שורות 23-25, רוב המבנה המקורי של המבקש נמצא ברובו בתוך הקו

הכחול לפי התכנית, ת4/.

 

כ"ד.   ולבסוף: נראה לי שבכל מקרה לא ניתן היה להיעתר לבקשתו של המבקש ולו מן הטעם

שהבקשה לוקה בשיהוי.

 

אני מפנה לבג"ץ 2285/93 אוסי נחום נגד גיורא לב ואח' , מ"ח (5) פד"י,  עמ' 630, שם התייחס

כב' השופט י. זמיר לסוגיית השיהוי, בהבחינו בין שינוי סובייקטיבי לשיהוי אובייקטיבי. מציין כב'

השופט י. זמיר בפיסקה 4 של פסק דינו, שאין לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי, מה שאין כן

לגבי השיהוי האובייקטיבי, כמוסבר בפיסקה 5 של פסק הדין הנ"ל:

 

"השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא

נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו

מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי. פנים רבות

לנזק כזה. אפשר, קודם כל, שנזק כזה ייגרם לרשות המינהלית שהחלטתה

עומדת לביקורת, שהרי ביטול ההחלטה לאחר זמן רב עלול, בנסיבות

מסויימות, לחייב אותה לחזור בה מהרבה החלטות ומעשים שכבר ביצעה,

לשבש את תפקודה באופן ממשי או לחייבה בהוצאות כספיות גדולות. אפשר

גם שהנזק ייגרם לצד שלישי שסמך על ההחלטה המינהלית, תכנן וניהל את

עסקיו על יסוד ההנחה שאותה החלטה תקפה, ועכשיו בא העותר ומבקש

לבטלה. במקרים מיוחדים אפשר אף שהנזק ייגרם לכלל הציבור, כגון, כאשר

העותר מבקש לבטל תקנות או החלטות המעניקות שירותים או הטבות

לציבור הרחב או למנוע בחירות במועדן.....

...... בית המשפט שוקל אינטרסים אלה כנגד האינטרס של העותר. בשקלול

האינטרסים, בית המשפט נותן דעתו לחשיבות היחסית של האינטרסים,

לעצמת הנזק שייגרם לאינטרס זה או אחר, וכן, במסגרת השקלול, לסיבת

השיהוי בהגשת העתירה, אם היא מצביעה על רשלנות או הזנחה מצד

העותר. בסופו של חשבון, שקלול האינטרסים הנוגעים לענין עשוי להכריע את

הכף כנגד העותר. או אז יהיה ביהמ"ש נוטה לדחות את העתירה בשל

שיהוי...... ".נ

 

כך, למשל, החליט ביהמ"ש העליון ב-עע"מ 7142/01, הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה ואח'

נגד החברה להגנת הטבע ואח', נ"ו (3) פד"י, עמ' 673,  לבטל צו הפסקה עבודות שניתן על ידי

ביהמ"ש המחוזי, וכן לבטל את התליית ההיתר בכל הנוגע להקמת מיחלף דרכים ומעבר להולכי

רגל, מחמת שיהוי אובייקטיבי, הגם שהשיהוי הסובייקטיבי לא היה כבד.

כב' השופטת ד. בייניש קבעה באותו פסק דין, פיסקה 5:

 

"נראה כי אין ניתן להתעלם מן הנזק הכבד שייגרם מביטול ההיתר או עצירת

בנייתו של המיחלף, נוכח השלב המתקדם בו מצויה הבניה כעת.....".

 

ובהמשך:

 

"על כן, גם אם ההיתר לבניית המיחלף שבו עסקינן, הוצא רק באוגוסט 2000,

הרי עבודות ההכנה לבניית הגשר נמשכו חמש שנים תמימות ובמהלכן

הושקעו בפרוייקט 50 מיליון ש"ח. במסגרת עבודות אלה, נסלל רחוב סמוך,

הועתק צומת מרומזר, הורחבה דרך אלנבי והועתקו כל התשתיות התת-

קרקעיות המצויות באיזור..... שוכנעתי כי במקרה שלפנינו, ענין לנו בעתירה

מאוחרת שקבלתה תוביל לבזבוז רב של כספי ציבור שהושקעו בביצוע

הפרוייקט עד כה, ועל כן אינה רצויה מבחינת האינטרס הציבורי".

 

כ"ה.  במקרה הנדון בפנינו עולה שהתכנית פורסמה בשנת 1993. המבקש לא הגיש התנגדות ביחס

לתכנית זו, שאושרה בשנת 2001, ומאז, כמפורט בתצהירה של אינג' סילביה רצ'ר, הוצאו מיליוני
שקלים למימוש התכנית ולהפקעות שבוצעו על פיה. בוצעו פעולות הכנה בתחום הרכבת, בניית
המעבר התת-קרקעי מתבצעת, וכן מצוי בשלבי בניה הכביש המתחבר למעבר התת-קרקעי, לרבות
העתקת תשתיות. הקבלן שנחתם עימו הסכם בשווי של כ20- מיליון ש"ח מצוי בשלבי ביצוע עבודות
הסלילה של הכביש בסמוך לנכס של המבקש, וכן פונו עסקים בשדרות אח"י אילת. עיכוב בפינוי הנכס
או שינוי בתכנית, יגרמו לנזקים גדולים למשיבה ולצדדים שלישיים שהסתמכו על התכנית (סעיפים 5, 6, 7 , 8, 9,
בתצהיר של אינג' רצ'ר, נ1/).ב

 

שיקולים אלה מצביעים על קיומו של שיהוי אובייקטיבי. היענות לבקשה בשלב הנוכחי עלולה לגרום לפגיעה
באינטרסים של הציבור, ופגיעה זו תעלה על הנזק שעלול להיגרם למבקש עקב ביצוע התכנית, שהינו נזק
כספי, ככל שייקבע שהמבקש זכאי לפיצוי, סוגיה שאיננה עומדת לדיון בהליך זה. 

כ"ו. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי המבקש להוכיח פגם שיהא בו כדי להצדיק מתן פסק דין
הצהרתי בדבר אי חוקיות הליכי ההפקעה, או הצהרה שתוואי הכביש המתוכנן במקום איננו חוקי בעליל, כנטען
בהמרצת הפתיחה. גם אינני סבור שיש מקום להורות על חלופה לסלילת הכביש במקום, כנטען בפרק הסיכום
של סיכומי ב"כ המבקש, פיסקה 14.

כאמור כבר לעיל, אינני סבור שהוכח כי נפל פגם בהליך ההפקעה, או במתן ההיתר לביצוע העבודות. גם לא הוכח
כי נפל פגם בשיקול דעתה של הרשות, פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותו של בית-המשפט.

מעבר לכך, וכפי שכבר הסברתי, הבקשה שהוגשה לוקה בשיהוי.

 

על יסוד טעמים אלה נראה לי שיש לדחות את הבקשה למתן פסק-דין הצהרתי, וכך אני מחליט.ו

 

אני מבטל את החלטת עיכוב הביצוע שנתתי ביום 14.8.02 בבש"א 10862/02.

 

אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסכום של 7,500 ש"ח
בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום כ"ח בטבת תשס"ג, 2 בינואר 2003, בהעדר הצדדים.


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'