Avni
טלפון: 04-8682020
 
דף הבית > פסקי דין > דיני חוזים > דניאלה מנצור נ' עיזבון המנוח גורג שוקייר ז"ל
ת.א 17126/03 דניאלה מנצור נ' עיזבון המנוח גורג שוקייר ז"ל ואח'

בית המשפט השלום בחיפה                                                          ת.א 17126/03

בפני כב' השופט יעקב וגנר-סגן נשיא

 

 

התובעת:

דניאלה מנצור

 

 

נגד

 

 

הנתבעים:

1. שוקייר בישארה

2. ויליאם שוקייר

3. ויויאן שוקייר

4. ריטה ואקים שוקייר

5. עזבון המנוח ג'ורג' ג'ריס שוקייר

 

 

פסק דין



נתוני רקע ועובדות:

 

 

1.            עניינה של תביעה זו הינה עיסקה כושלת בה ירדו לטמיון כספי משקיעים ובכלל זה כספה של

               התובעת ובעלה המנוח.

              התובעת הגישה תביעה זו בגין השקעותיה כנגד הנתבעים וזאת בעילות שונות.

גרסת התובעת כעולה מכתב התביעה הינה כי היא ובעלה ד"ר מנצור המנוח (להלן: "בעלה"),

הכירו את מר ג'ורג' ג'ריס שוקייר המנוח (להלן: "המנוח") במשך עשרות שנים, במהלכן שימש

המנוח כרואה החשבון שלהם וכמטפל בלעדי בענייניהם הכספים מול רשויות המדינה השונות.

נטען כי בין המנוח לתובעת ובעלה שררו יחסי ידידות, שכללו פגישות ואירועים משפחתיים.

לגרסתה, ההיכרות ההדוקה בין הצדדים נמשכה במשך שנים רבות, במהלכן פרסו היא ובעלה

בפני המנוח את מלוא מצבם הכלכלי והעסקי. במהלך השנים החל המנוח לשמש להם כיועץ

עסקי אשר אף החל להמליץ להם על אפיקי השקעה וחסכון. הוא נחשב בעיניהם כבקיא ובר

סמכא, והם נעזרו בעצותיו ונשמעו להן, כאשר הם רוכשים לו אמון רב ובוטחים בו לחלוטין.

 

2.            על רקע האמור, באחד הימים הציע המנוח לתובעת ולבעלה להשתתף בעסקה אשר אותה

הגדיר כעסקה בטוחה ורווחית. העסקה הייתה הקמת שוק שאמור היה להיבנות בסמיכות לבית

החולים רמב"ם בחיפה (להלן: "פרויקט השוק"). פרויקט השוק היה גלגול נוסף של פרויקט

שנכשל ושהתנהל עוד משנת 1993 בין המנוח לבין אדם נוסף בשם מר ישראל רייזמן. בשלהי

1998 נפגשו המנוח ומר רייזמן עם התובעת ובעלה מספר פעמים, כאשר

לפרויקט השוק היו שותפים נוספים. לטענת התובעת המנוח הצהיר במפורש כי השותפים חכרו

מגרש לשם הקמת השוק, מעבר וחניון, והתעתדו לנהל את השוק באמצעות חברה בע"מ בשם

"המרכז הירוק בע"מ" (להלן: "החברה"). בנוסף המנוח הבטיח כי קיימות תוכניות עבודה מוכנות

למסירה לקבלנים להתחלת הביצוע והבניה של הפרויקט, וכן הבטיח כי זו השקעה בטוחה

הנושאת רווחים בטוחים. בנוסף המנוח הבטיח כי יש לו את הקשרים הדרושים בעירייה, וכו'

לקידום הפרויקט.

 

3.            בהמשך גרסתה טענה התובעת כי המנוח הציע לה ולבעלה לרכוש חלק מזכויותיו בחברה

באמצעות רכישת חלק ממניותיו. במסגרת ההצעה ביקש המנוח מהתובעת שתשלם סך של

10,000 $ עבור רכישת חלק ממניותיו וסך של 90,000$ בגין הוצאות לעבר ולעתיד ובסה"כ

נדרשה התובעת לשלם, לגרסתה, סך של 100,000$. ביום 23.12.98 חתמה התובעת על

הסכם עם המנוח (להלן: "ההסכם הראשון") אשר לפיו היא שילמה למנוח עבור 20% מהון

המניות הרגילות ו- 20% מהון מניות ההנהלה אשר היו ברשותו, 10,000$. התובעת גם

התחייבה לשלם למנוח את הסך של 62,500$ בתמורה להוצאות שלטענתו כבר הוצאו על ידו וכן

סך נוסף של 27,500 $ על חשבון הוצאות עתידיות.

 

ביום 6.1.99 חתמו הצדדים, לבקשתו של המנוח, על הסכם נוסף , אשר ביטל את ההסכם

הראשון ובא במקומו (להלן: "ההסכם השני"). לטענת התובעת היא הסתמכה על דברי המנוח כי

ההסכם השני שונה מההסכם הראשון בעניין גובה התשלום בגין הלוואת הבעלים בלבד, והיא אף

השמידה, לבקשתו, את העתקים של ההסכם הראשון. בהסכם השני הופחת הסכום אשר היה

אמור להיות משולם ע"י התובעת מ - 62,500 $ ל -  40,000 $ בלבד.

הנימוק להפחתה, כך לגירסת התובעת, היה שהמנוח הסביר לה כי משיקולי מס עדיף כי יופחת

הסכום הרשום בהסכם מ 62,500$ ל - 40,000$ וביקש ממנה כי ההפרש הנ"ל יעבור ישירות

לידיו, במזומן, ומבלי שיוזכר בהסכם. התובעת המשיכה לטענתה להזרים כספים ועד ליום

24.1.99 העבירה למנוח את מלוא הסכום.

 

4.            ביום 13.1.99 נחתם הסכם מייסדים (להלן: "הסכם המייסדים") בין כל בעלי המניות, כאשר

אשתו של המנוח, הגבי לילי שוקייר, אף היא צד לו בשל היותה השוכרת של חלקה סמוכה

לחלקות שעליהן היה אמור להיבנות השוק. כבר במועד החתימה על הסכם המייסדים, הייתה

תלויה ועומדת תביעה לביטול הסכמי השכירות והחזרת החזקה לכנסיה המרונית, של החלקה

עליה אמור היה אמור לקום פרויקט השוק. עובדה זו באה לידי ביטוי בסעיף 31 להסכם

המייסדים. ביטול ההסכם עם הכנסייה המרונית פירושו ביטול הפרויקט השוק כולו. עובדה זו

לא צוינה לטענת התובעת בפניה ובפני בעלה טרם חתימת ההסכם הראשון והשני עם המנוח

והיא אף אינה מצוינת בהסכמים אלה.

 

5.            ביום 20.07.99 נחתם חוזה שכירות עם הכנסייה המרונית, לפיו ניתנה לחברה תקופה של 24

חודשים שבמהלכה יהיה על החברה להקים ולבנות שוק של ירקות ופירות. תקופה זו כונתה

"תקופת הרשות" ודמי השכירות עבור תקופה זו היו 500$ לחודש. סעיף 21 להסכם השכירות

קבע כי בתום 24 חודשים לא תוארך יותר תקופת הרשות ובמידה ומכל סיבה שהיא לא תצליח

החברה לקבל רישיונות להקמת השוק, כי אז יתבטל החוזה מבלי שהחברה תהיה זכאית

להשבת הכספים ששילמה.

 

ביום 19.07.01 הודיע ב"כ הכנסייה המרונית על ביטול הסכם השכירות, וביטול זה למעשה ביטל

לטענת התובעת גם את הסכם המייסדים. לפיכך גם ההסכמים שנחתמו בין התובעת למנוח

עובר להסכם המייסדים אינם רלוונטיים עוד.

 

6.            עוד נטען בכתב התביעה כי הכספים אשר שילמה התובעת למנוח לא הופקדו בחשבון הבנק של

החברה (שנפתח רק ביום 2.3.00) והועברו לידי המנוח על פי דרישותיו המפורשות מעת לעת.

מתדפיסי חשבון הבנק של החברה עולה כי סכומי כסף אלה מעולם לא הופקדו בחשבון הבנק של

החברה אלה נותרו בידי המנוח. לטענת התובעת המנוח אף לא נתן לה קבלות על הסכומים

אותם קיבל (לרוב במזומן), מלבד קבלה על סך 41,900 ₪ (שווה ערך ל-10,000$), עבור

המניות שרכשה ממנו. לטענתה המנוח הציג בפניה מצג לפיו יש לשלם סכומי כסף רבים לגופים

שונים, לשם קידום הפרויקט ולפיכך היא נאלצה לשלם סכומי כסף רבים ואף מעבר ל 100,000$

שכבר שילמה. על פי גרסתה, היא עמדת במצב של חוסר ברירה עקב הסכומים הרבים שכבר

שילמה, וכאשר היא מאמינה כי תשלומים אלה יביאו בסופו של דבר להגשמת פרויקט השוק

ולהצלת השקעתה. סה"כ השקעתה עמדה לפי גירסתה, על סך של 220,000$.

 

7.            עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבע מס' 1 , מר שוקייר בישארה, עבד במשרדו של אביו, המנוח,

החל משנת  1994 והכיר את התובעת ובעלה שנים רבות. ביום 10.02.00 מונה נתבע מס' 1

לרואה החשבון של החברה. לאחר מותו של המנוח פנתה התובעת לנתבע מס' 1 וביקשה ממנו

כי ישיב לה את הכספים ששילמה לאביו המנוח. נתבע מס' 1 דחה אותה ואת בעלה (שבינתיים

נפטר גם הוא) שוב ושוב. לפיכך הגישה התובעת תביעה זו להשבת השקעתה הנזכרת לעיל.

עד כאן פירוט העובדות כעולה מכתב התביעה. בסיום הדיון דומה שהשתלשלות העניינים

והעובדות שפורטו לעיל רובה ככולה אינם במחלוקת למעט נושא ההיכרות האישית ויחסי

הידידות עם המנוח בהם כופרים הנתבעים. מכל מקום עילת התביעה מתבססת על תרמית

והונאה כאשר השאלות שבמחלוקת הן עובדתיות בעיקרן, לעניין תשלומים רבים, במזומן,

המגיעים לכדי מאות אלפי שקלים ששלמה התובעת לטענתה, למנוח ע"ח פרויקט השוק ואשר

עקב התרמית על הנתבעים להשיבם. שאלה נוספת הינה האם יש מקום להשבה בגין הסכום

ששולם עבור רכישת חלק ממניות החברה על ידי התובעת.

 

בטרם אכריע במחלוקות שבין הצדדים אציג בקצרה את טענותיהם.

 

טענות התובעת

 

8.            לטענת התובעת העסקה לא הייתה כלל בטוחה כפי שהציגה המנוח בפניה ובפני ובעלה. זאת

ועוד, הבעייתיות הנוגעת לשכירות הקרקע מהכנסייה המרונית כלל לא הובאה לידיעתם עד

לחתימת הסכם המייסדים. לטענת התובעת היא מסרה למנוח סכומי כסף רבים, רובם במזומן,

כאשר הכספים שהועברו למנוח הוצאו בטענות שווא ותרמית ושמשו לצרכיו הפרטיים של המנוח

מבלי שפרויקט השוק קודם כהוא זה.

 

התובעת ממשיכה וטוענת כי טענות שונות ומוכחשות של נתבע מס' 1 מנצלות ומסתמכות על

העובדה כי בעלה של התובעת כבר לא בחיים, כך שהוא לא יכול להזים את עדותו.

 

 

9.            זאת ועוד, התובעת מתייחסת לטענת הנתבעים כי אינם חבים לה כספים בשל הוראות                 
             
חוק הירושה וטוענת כי מאחר ונתבע מס' 1 הוא מנהל עזבונו הזמני של המנוח, היה עליו לזמן

את נושי המנוח ולהודיע להם בכתב על תביעותיהם. התובעת לא זומנה וזאת למרות העובדה ש

נתבע מס' 1 ידע כי יש לה דרישות כספיות כנגד המנוח ועזבונו. חובתו של נתבע מס' 1, כמנהל

העיזבון, היה לזמנה ולהסדיר עמה את החוב נשוא תביעה זו.זאת ועוד, לטענת התובעת

אחריותם של היורשים הנה לכלל חובות העיזבון לרבות חובות חפציות, רכושיות, חוזיות, נזקיות,

כספיות וכו'. אין מדובר בחובות אשר נוצרו בחיי המוריש בלבד, אלא גם בחובות שנותרו בטרם

"נפל" העיזבון לידיהם וכן חובות שנוצרו לאחר שהעיזבון חולק. במקרה שהעיזבון חולק מבלי

שהוזמנו הנושים ומבלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן חלוקת העיזבון, יהיה אחראי כל יורש

לחובות שלא סולקו כדי שווי העיזבון בזמן החלוקה, אלא אם הוכיח היורש כי לא ידע על החוב

בזמן החוקה, שאז יהיה אחראי לשלם את החלק בחוב עד לגובה השווי שקיבל. מאחר והנתבעים

סירבו  לחשוף את הצוואה ואת צו קיום הצוואה, אין אפשרות לדעת מה היה היקף העיזבון.

 

לפיכך התובעת טענה כי יש לראות את הנתבעים, יחד ולחוד אחראים כלפי התובעת לכל סכום

שייפסק על ידי בית המשפט. זאת ועוד לטענתה, מאחר והיא הביאה מספר עדים לחיזוק גרסתה

ואילו הנתבעים בחרו להעיד רק את נתבע מס' 1 לאישוש גרסתם, גרסתה היא זו אשר הוכחה

ועל כן יש לקבל את תביעתה.

 

טענות הנתבעים

 

10.         הנתבעים מכחישים את כלל טענות התובעת. ראשית הכחיש הנתבע 2 בתצהירו (נ/3) כי היו

קשרים חברתיים בין אביו המנוח והתובעת ובעלה. היחסים לגרסתו היו של רו"ח לקוח ותו לאו.

עוד טענו הנתבעים כי פרויקט השוק בוטל שנתיים וחצי אחר הסכם המייסדים. המנוח נפטר ביום

13.4.00 וביום 15.3.01 העבירו הנתבעים כמחצית ממנותיהם (12%) למר ריזמן וזאת בידיעת

התובעת.

 

תביעתה של התובעת הוגשה כחמש שנים לאחר העברת הכספים הנטענת וכ - 3 שנים לאחר

מות המנוח. מאחר והתביעה הוגשה כנגד עזבונו של המנוח, יש צורך בראיות חזקות במיוחד

להוכחת התביעה. לטענתם לא רק שהתובעת לא עמדה בנטל המוגבר, אלא שהיא אף לא עמדה

בנטל הרגיל המוטל על תובע בתביעה אזרחית. עוד לטענתם, יש למחוק את סעיפים 46 - 47

מסיכומי התובעת וכן להוציא מתיק הראיות את הראיות שצורפו ללא היתר מבית המשפט. עוד

לטענתם, התובעת לא סיפקה הוכחה כי הסכומים אותם היא מפרטת בסיכומיה כסכומים שניתנו

לכאורה למנוח אכן ניתנו לו. דפי החשבון אותם הציגה התובעת לא מוכיחים דבר מלבד העובדה

כי התובעת משכה מחשבונה כספים. בדפי חשבון אלה אין ולו ראשית ראיה שהמשיכות

באמצעות ההמחאות הועברו לידי המנוח. גם עדותה של נציגת הבנק אליה מפנה התובעת אינה

יכולה לשמש כעדות מסייעת ואין בה כדי להעיד על העברת הכספים לידי המנוח. כל שהעידה

נציגת הבנק הינו שהכספים נמשכו במזומן מחשבונה של התובעת באמצעות המחאה. אין לקבל

את עדותה הסתמית של התובעת כי נתנה כספים במזומן למנוח בנוכחות "מישהו מהמשפחה"

מבלי לציין מי הוא. תביעתה זו של התובעת מבוססת כולה על מוצא פיה, אינה נתמכת בשום

אסמכתא או עדות מסייעת ןעל כן דינה להדחות. יש לדחות גם את טענתה כי חלפו 7 שנים

ממועד משיכת ההמחאות ע"י הבנק ולכן הן הושמדו. התובעת היא זו שבחרה להגיש את

התביעה כעבור כל כך הרבה שנים ולכן אינה יכולה כיום להיבנות ממחדליה ולטעון כי ביקשה

להציג את ההמחאות אולם הדבר נבצר ממנה מאחר והן הושמדו ע"י הבנק. בשנת 2003 ביקשו

הנתבעים העתק של ההמחאות (שהיה קיים במועד זה בבנק) אולם התובעת לא נענתה

לבקשתם ולא ניסתה להשיג העתקים אלו עד שנת 2007, שאז כאמור, הושמדו ההמחאות ע"י

הבנק.

 

11.         זאת ועוד, הנתבעים מכחישים את טענת התובעת לפיה היא מסרה לידי המנוח סכום של

204,250 ₪ ביום 14.06.99 במסעדת אמדאוס בחיפה. לטענתם, גרסה זו של התובעת לא

יכולה לעמוד שכן חמישה ימים קודם לפגישה הנטענת, סבל המנוח מאי ספיקת לב קשה בעת

שהיה בכנס באילת. הוא אושפז ליום אחד ולאחר מכן נותר מרותק למיטתו, כשכל העת מישהו

מבני משפחתו צמוד אליו בשל אי יכולתן ללכת ובוודאי לא לנהוג לבד. העד, פרופ' אייזקוביץ,

שהובא על ידה לתמוך בגרסתה זו, לא ליווה את התובעת למסעדה ולכן הוא אינו יכול לאשר כי

הכסף אכן ניתן למנוח מה גם שלא הכיר את המנוח.

 

עוד נטען כי הסכום היחידי אותו הצליחה התובעת להוכיח כי אכן נמסר למנוח הינו סכום של

41,900 ₪ אשר ניתן ע"י התובעת בהמחאה לפקודת המנוח ואשר המנוח הוציא חשבונית בגינו.

סכום זה שולם עבור הצטרפות התובעת ובעלה לפרויקט השוק. אם הפרויקט נכשל הדבר עולה

בגדר הסיכונים שלקחו התובעת ובעלה על עצמם בעצם כניסתם לפרויקט זה.

 

דיון

 

המסגרת הנורמטיבית:

 

12.         התובעת טוענת בתביעתה זו להעברת סכומי כסף רבים למנוח, שרובם ככולם נמסרו ו לטענתה,

במזומן. כספים אלה הם במוקד התביעה אשר התובעת תובעת אותם חזרה בעילות שונות

כאמור בכתב התביעה.

ראשית לכל על התובעת להוכיח כי אומנם שילמה את הסכומים הנטענים על ידה. הכלל במשפט

האזרחי הוא כי  "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובעת להוכיח את

עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן

ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן

והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת

מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי

חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי

[הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני

הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא

בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה:

ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864).

 

13.         בתביעה כנגד עזבון, נטל ההוכחה כבד אף יותר. בהליך שכזה רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה

מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם והרציונאל העומדים בבסיסו של כלל זה הוא,

כדבריו של כבוד השופט שרשבסקי בע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, עמ' 664

כי: "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן

כדי להכשיל את התביעה". לפיכך נקבע לא אחת בפסיקה כי על התובע מעיזבון להביא ראיות

חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו (ראה: ע"א 2556/05 שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי, תק-על

2009(1), 2112, ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327, ע"א 5997/92 מלק נ' דויטש,
פ"ד נא
(5) 1 , ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (לא פורסם, 6.9.1989); וכן נ. קנת וח. קנת - 

נטל ההוכחה וחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי, [התשס"ב 2002] עמ' 52).

 

לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט אור, בע"א 6002/92 דוד מלק (ע"א 5997/92) נ' ,
תק-על 97(3), 594 , עמ' 598 :

 

"מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך

אזרחי רגיל. מן התובע מעיזבון נדרשות ראיות חזקות יתר על המידה

הרגילה וסיוע לעדותו שלו. הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, שבהיעדר בעל-

הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד בחיים חייתו- להזים או

לסתור את ראיות יריבו".

 

ובע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פד"י יט (2) 241 עמ' ,246 נקבע:

  

"מקובל עלינו, כי אדם הבא להוציא מעזבון נדרשות ממנו ראיות חזקות יתר

על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו".

 

וכן בע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פד"י יד (3) 2327, עמ' 2333:

 

"כאשר התביעה היא נגד עזבון או אחד מיורשיו, יש קודם-כל לעקור מן הלב

את הספק, פן ואולי היתה באמתחתו של הנתבע החי טענה כל שהיא העשויה

לסכל- אם על-ידי כפירה ואם על-ידי עדות סותרת- את תביעת יריבו".

 

  

האם הורם נטל ההוכחה?

 

14.         ומן הכלל אל הפרט; האם התובעת הצליחה לעמוד בנטל הכבד שמוטל עליה? לאחר ששקלתי

                           את מכלול הראיות וטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. אבהיר

                           מסקנתי זו.

 

במקרה שלפניי, התביעה מכוונת כנגד עיזבון, כאשר נטל ההוכחה בה, כאמור,  כבד מהרגיל. לא

זו אף זו; מתברר כי לרוב טענותיה של התובעת בדבר העברת הכספים במזומן, אין אסמכתאות

בכתב אלא עדותה שלה, עדות בעל דין המסויגת מבחינת משקלה ע"י הדין.

תביעה כנגד עיזבונן של אדם זר אשר אינו צד לעיזבון, על סמך עדות יחידה, ללא סיוע ממשי

בצידה לא תתקבל. אדם אשר טוען כנגד עיזבון יש לדקדק עימו יותר מהרגיל וכל ספק אשר נותר

בליבו של בית המשפט פועל לטובת העיזבון (ראה: נ. קנת וח. קנת -  נטל ההוכחה וחזקות

במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי, [התשס"ב 2002] עמ'  52 - 53).

 

ראיות התובעת הסתכמו בתצהיר מטעמה (ת/3), וכן תצהירי  עדיה: פרופ' איזיקוביץ (ת/1),  ומר

זכי בש (ת/2) וחקירה על תצהירים אלה. כמו כן המציאה התובעת שני מכתבים מבנק הפועלים

(ת/4 וכן ת/3) וזימנה נציגה מטעם הבנק לעדות. התובעת ועדיה נחקרו בבית המשפט אולם

בסופו של יום עדותם לא הצליחה לשכנעני בגרסתה ואבהיר.

 

15.         התובעת נחקרה ארוכות בבית המשפט. למרות שהתובעת עמדה על גרסתה כי היא נתנה

למנוח סכומי כסף גבוהים, היא לא הצליחה לתמוך בעדותה במסמכים קונקרטיים, אשר אינם

מוטלים בספק. התנהלותה של התובעת על פי גרסתה, מעלה סימני שאלה וספקות רבים. על פי

גרסתה היא העבירה סכומים של מאות אלפי ₪ (התביעה הינה לסכום של למעלה ממיליון ₪).

לא ברור כיצד אדם רציונאלי מן היישוב, מעביר סכומי גבוהים שכאלה, במזומן לידיו של אדם

אחר, המנוח לפי גרסתה, וזאת ללא כל אסמכתא בכתב, לא מהמנוח ולא מהבנק. זאת ועוד,

מעדותה עולה כי היא אף לא ניהלה כל רישום מסודר ורציני, אלא רשמה את הסכומים על

פתקאות. כאשר נשאלה על כך בעדותה ענתה (בעמ' 29 לפרוטוקול הישיבה מיום 02.07.09):

 

"רשמתי על פתקאות, לא יודעת איפה הן. רשמתי למה נתתי 100,000$,

אבל סכומים אחרים רשמתי לפעמים ולפעמים לא. יש סכומים קטנים שהלכו

שוטף ולא רשמתי..."

 

האם ניתן לבסס תביעה על התנהלות מעין זו? לאחר ששקלתי את מלוא חומר הראיות מסקנתי

היא שיש להשיב על כך בשלילה. ההתנהלות הזו מעלה סימני שאלה במיוחד לנוכח העובדה

שהתובעת בעצמה מודה כי לא חשה בנוח והחלה לחשוד במנוח. היא טענה כי ביקשה קבלות

ומסמכים אולם לא התעקשה בנדון כי "התביישה"  (ראה עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום

02.07.09).

 

כאמור, מדובר בסכומי כסף גדולים, על פי הנטען של למעלה ממיליון ₪ שהועברו, ולטעמי,

התנהלות התובעת, כפי שזו עולה מגרסתה, תמוהה ואינה מתקבלת על הדעת ועל כן אין מנוס

מאשר דחייתה.

 

16.         לחיזוק המסקנה הנ"ל יש להדגיש כי גרסת התובעת היא גרסת בעל דין, אשר  רובה ככולה,

אינה מגובה במסמכים. התובעת לא יכלה לנקוב בעדותה באנשים ספציפיים שהיו נוכחים יחד

עם המנוח בעת מסירת הכספים לכאורה (ראה עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 02.07.09).

 

התובעת גם לא הצליחה להסביר מדוע נשארה בתוך הפרויקט גם חודשים רבים לאחר פטירת

המנוח, וגם לאחר שנתבע מס' 1 משך ממנו את ידו בנושא הניהול ואף מכר כמחצית מהמניות

שהחזיק. מתברר כי התובעת מעולם לא ביקשה את ביטול ההסכם, ואף המשיכה ליטול בו חלק

פעיל עד אשר בוטל כ - 15 חודשים לאחר מותו של המנוח.

 

הנה כי כן לא זו בלבד שהתובעת לא הודיעה בשום שלב בחייו של המנוח על ביטול ההסכם

מחמת הטעייה או מכל סיבה אחרת, אלא היא אף המשיכה בפרויקט לאחר מותו. העברת  12%

ממניות שהיו מוחזקות על ידי המנוח הועברו ע"י ילדיו/יורשיו כ-11 חודשים לאחר מותו, לידי

השותף מר ישראל רייזמן על מנת להופכו לבעל השליטה, כך שיקדם את פרויקט השוק ויוציאו

אל הפועל. התובעת ידעה על העברה זו ולמרות זאת החליטה להמשיך ולהחזיק במלוא מניותיה

ולפעול יחד עם מר רייזמן לקידום פרויקט השוק. מהתכתבויות עולה כי מספר חודשים לאחר

מכן, פנה נתבע מס' 1 בכתב אל מר רייזמן ומחה על כל כי מר רייזמן לא פעל לקידום הפרויקט.

עותק מהמכתב נשלח לתובעת אשר הגיבה במכתב משלה למר רייזמן המאשים אותו בכישלון

הפרויקט ואף מטיל עליו את האחריות לכל נזק שיגרם לה. עולה אפוא כי במשך זמן של חודשים

לאחר מותו של המנוח התובעת האמינה התובעת בפרויקט השוק ואם היו לה טענות הופנו אלה

כלפי מי שניהל באותה עת את הפרויקט השוק הוא מר רייזמן בו היא תולה את האשם בכישלון

פרויקט זה.

 

17.         זאת ועוד מצד אחד טוענת התובעת כי המנוח הונה אותה ואת בעלה אולם,  מאידך היא לא היא

ובעלה ז"ל נשארו לקוחותיו של משרד רו"ח שוקר זמן מה לאחר מותו של המנוח, והדברים אינם

מתיישבים זה עם זה. כיצד נשארה התובעת ובעלה לקוחות המשרד האמור כאשר יש לה טענות

קשות בנוגע לכך שהמנוח "הונה ורימה אותה"?

 

בנוסף, אם מדובר במקרה שלהונאה ומרמה, בסכומי כסף כה גדולים, הכיצד המתינה התובעת

זמן כה רב להגשת תביעתה. התביעה הוגשה כחמש שנים לאחר העברת הכספים  וכשלוש

שנים לאחר מות המנוח. אם חשדה כל הזמן, ובכל זאת המשיכה להעביר כספים ללא כל קבלה

או רישום מסודר, דבר המעורר תמיהות ותהיות רבות, מדוע לא הגישה את תביעתה מיד לאחר

העברת הכספים או סמוך למות המנוח? טענתה של התובעת כי סמכה על המנוח בעיניים

עצמות, השמידה כל עותק קיים של החוזה הראשון, ואף לא טרחה להתעמק בחוזה השני עליו

חתמה, לא יכולה, עם כל הכבוד להתקבל. סעיף 5 לחוזה השני (ראה: נ/2) אף קובע במפורש:

 

"גב' מנצור מצהירה בזה כי חתמה על הסכם זה רק לאחר שקראה, הבינה

והסכימה לתוכנה של טיוטת ההסכם מס' 5 על תיקוניה מיום 15.12.98..."

 

חזקה על אדם שחתם על הסכם משפטי מחייב שקרא אותו והבין על מה הוא התחייב. הכלל הוא

כי חזקה על אדם כי קרא מסמך לפני שהוא חותם עליו.  לפיכך, בהעדר נסיבות מיוחדות, כמו אי

ידיעת שפה או מגבלות גופניות (עיוורון או מחלה הפוגעת בשיקול דעת) לא תתקבל טענה כי

אדם  לא קרא, לא ידע ולא הבין את האמור בו או כי  לא ידע על מה חתם ולמה התחייב (ראו:

ע"א 36/99  יפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ואח' תק-על 2001 (1) 1380). גם טענת התובעת

כי הסכימה לחתום על חוזה בו מצוין סכום קטן מזה ששילמה וזאת לצורכי התחמקות מתשלומי

מס, טוב היה אילולא הייתה נשמעת. כלל ידוע הוא כי מ"עילה בת עוולה לא צומחת זכות

תביעה". לפיכך ככל שנושא "התרמית" של שלטונות המס נטען  כדי לזכות את התובעת

בנקודות מסוימות יש לדחותו בהיותה מי ששיתפה פעולה לתרמית זו.

 

18.         מי שטוען לתשלומים כספים במזומן הנטל לביצוע תשלומים אלה הינו עליו. התובעת לא סיפקה

הוכחה כתובה לטענתה כי הסכומים אותם היא מפרטת בסיכומיה כסכומים שניתנו לכאורה

למנוח אכן ניתנו לו. דפי החשבון אותם הציגה התובעת לא מוכיחים דבר מלבד העובדה כי

התובעת משכה מחשבונה כספים. החוליה  או הקשר בין משיכות אלה לבין העברת הכספים

למנוח לא הוכחו כדבעי. אינני מקבל את טענתה של התובעת כי חלפו 7 שנים ממועד משיכת

ההמחאות ע"י הבנק ולכן הן הושמדו. אין מדובר כאן בנזק ראייתי שנגרם לתובעת כתוצאה

ממעשה או מחדל של הצד השני. התובעת היא זו שבחרה להגיש את התביעה כעבור כל כך

הרבה שנים ועל כן היא זו שאחראית לחוסר הראיתי ממנה סובלת תביעתה. מה גם שהתברר כי 

במועד הגשת התביעה עוד בשנת 2003, כפי שעלה מעדותה של הגב' גוטמן מטעם הבנק,

בשנת 2003, המצאת השיקים הייתה אפשרית שכן טרם בוערו (ראה עמ' 22 לפרוטוקול הדיון

מיום 02.07.09), דבר שלא נתבקש ולא נעשה ע"י התובעת ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה

בעניין חוסר הראיות בהוכחת הסכומים ששילמה לטענתה למנוח. התביעה נשוא תיק זה, הוגשה

בשנת 2003 כאשר השיקים, שיכלו להוות חוליה מקשרת בין משיכת הכספים מהבנק לבין

המנוח, כנטען, לא נדרשו מהבנק בשלב זה כאשר ברור היה כי בהעדרם יהיה בתביעתה חוסר

ראייתי.

 

יתרה מזאת בסמוך להגשת התביעה ביקשו הנתבעים העתק של ההמחאות (מכתב דרישה מיום

27.11.03) אולם התובעת לא נענתה לבקשתם ולא ניסתה להשיג העתקים אלו. רק בשנת

2007, סברה התובעת כי יהיה בשיקים כד לסייע לה ולכן היא בקשה העתקים מהם מהבנק. או

אז מתברר כי היה מאוחר מידי והשיקים הושמדו ע"י הבנק. לפיכך הימנעותה של התובעת

מלצרף את ההמחאות, על שני צדדיהן, לכתב התביעה, כמו גם הימנעותה מהשגת המסמכים

לאחר מכן, פועלת לחובתה.

 

19.         מעדותה של הגב' איריס גוטמן, עובדת בנק לאומי, לא ניתן להסיק מסקנות חותכות לגבי גרסתה

של התובעת. ראשית הגב' גוטמן כלל לא עבדה בסניף בתקופה הרלוונטית (ראה עמ' 20

לפרוטוקול הדיון מיום 02.07.09), שנית הגב' גוטמן לא יכלה לומר דבר מעבר לעובדה, שנמשכו

סכומי כסף במזומן מחשבונה של התובעת, אם ע"י המחאה או באמצעים אחרים, במועדים

מסוימים. הגב' גוטמן לא יכלה לומר למי ניתנו סכומי הכסף הללו, לאיזו מטרה וכן כפי שנאמר,

לא יכלה לספק צילומים של שני צדדי ההמחאות בהן נעשו שימוש, שכן עבר זמן רב והבנק ביער

מסמכים אלה.

 

20.         עד התובעת, פרופ' אייזיקוביץ העיד בפני והגם שעדותו תאמה לתצהירו ונראתה מהימנה, לא

היה בה כדי למלא את שהחסירה התובעת לצורך הוכחת תביעתה. העד מסר כי הוא לא ניכנס

יחד עם התובעת לתוך המסעדה אלא נכנס לאחר מכן לבקשתה, לאחר שהיא מסרה את הכסף

למי שהוצג בפני כאדם שהיה המנוח. מעדותו של פרופ' אייזיקוביץ עולה כי כניסתו המאוחרת

למסעדה נעשתה לבקשתה של התובעת כדי שלא ליצור מבוכה (ראה עמ' 3 לפרוטוקול הדיון

מיום 15.09.08) למרות שלא הבין בדיוק מדוע. מעדותה של התובעת עולה כי היא ביקשה

מפרופ' אייזיקוביץ שייכנס מאוחר יותר כי המנוח התבייש שיראו אותו  מקבל ממנה כספים (ראה:

עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 02.07.09). דא עקה, שגרסה זו של התובעת, לא עולה בקנה

אחד עם עדותו של פרופ' אייזיקוביץ שטען כי הוא נכנס למסעדה וישב בשולחן אחר (ראה: עמ' 4

לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.08). אם פרופ' אייזיקוביץ ישב בשולחן אחר ורק הסתכל על

התובעת יושבת עם אדם אשר נאמר לו כי הוא המנוח, מדוע הוא צריך היה להיכנס מאוחר יותר?

הרי עצם נוכחתו במסעדה אין בה כדי להביך את המנוח אשר ישב כאמור בשולחן אחר.

 

זאת ועוד; העד לא יכול היה  בעדותו, לאשר כי הכסף, שבסכומו לא יכול היה לנקוב,  אכן ניתן

למנוח ועדותו למעשה מסתכמת בכך שהתובעת נפגשה עם אדם כלשהו, שנאמר לו לגביו כי זהו

המנוח, וכי היא מסרה לו מעטפה. העד מסר עוד כי התלווה לתובעת באותו היום שכן היא טענה

כי היא חששה  להיות לבד עם סכום כסף כה גדול.

 

21.         דא עקה, התברר כי בפועל את כל הפעולות הנוגעות לכסף (הוצאתו מהבנק, ההליכה מהבנק

לרכב, ההליכה מהרכב למסעדה והמסירה במסעדה) נעשו ע"י התובעת לבדה ללא לוווי של

העד. ההתנהלות הנ"ל  תמוהה, והספק אף מתגבר מאחר והתובעת טענה כי הפגישה הנ"ל

נערכה ביום 14.06.99.

 

גרסה זו של התובעת מעוררת תהייה נוספת, זאת לאור חומר הראיות שהגישו הנתבעים לפיו,

חמישה ימים קודם לפגישה הנטענת, סבל המנוח מאי ספיקת לב קשה. בעקבות זאת המנוח

אושפז ליום אחד ולאחר מכן עבר תקופת התאוששות (ראה: נ/6). עניין זה מעלה ספקות בנוגע

לשאלה את מי פגשה התובעת במסעדה ומי הוא האדם שראה עד זה. בהעדר ראיות שהיו

אמורים להיות מוגשים ע"י התובעת ככל הנראה לעולם לא נדע.

לפיכך עדותו של עד זה אינה עולה כדי תמיכה של ממש בגרסת התובעת בנוגע להעברת הסכום

הנטען.

 

22.         עד נוסף מר זכי בש אף הוא אינו יכול לסייע לגרסת התובעת. ישנן אי התאמות בין תצהירו של

עד זה ובין עדותו בבית המשפט. בא כוחה של התובעת אף ביקש להכריז על עד זה כעד עוין

(ראה עמ' 5 לפרוטוקול הישיבה מיום 15.09.08). מתצהירו ועדותו עולה כי הוא שמע את

התובעת חוזרת על כך כי היא שילמה כ - 220,000$ לפרויקט (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול הדיון

מיום 15.09.08). מר בש לא ידע מעבר לכך ולא יכל למסור פרטים נוספים. פרטים כגון למי

מסרה התובעת את הכסף, לאיזו מטרה, מתי, וכו'. בעדותו טען כי הוא מסר למנוח כספים ולא

קיבל קבלה, אולם מיד תיקן את עצמו וטען כי יש לו קבלות, יש לו אף קלסר של קבלות (ראה:

עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 15.09.08). לאור חוסר ההתאמות בין תצהירו ועדותו של העד, אין

לתת לעדותו משקל רב.

 

23.         סיכומו של דבר עולה מכל האמור לעיל, כי התובעת לא הצליחה להוכיח את גרסתה ברמת הנטל

הדרושה בנסיבות המקרה שלפנינו ועל כן דין תביעתה בנוגע לתשלומים ששילמה לטענתה

במזומן למנוח, להדחות.

 

סכום אחד ששילמה אותו הצליחה התובעת להוכיח הוא הסך 41,900 ₪ (ראה קבלה וחשבונית

נספחים 10 - 11 לנ/3) אשר המנוח נתן לתובעת עבור מכירת מניותיו בחברה. המדובר

בהשקעתה של התובעת ובעלה בחברה. ידוע כי סיכונים שלוקח על עצמו אדם בהשקעה ובניהול

חברה בע"מ הם רבים. לא כל כשלון מהווה עילה לתביעה. במקרה שלפניי לא הצביעה התובעת

על פגמים או מעשי תרמית מצד המנוח כלפיה בנוגע לסכום זה.

 

האם יש בידי התובעת עילה לתביעה בגין הסיכון העסקי שהתממש? התשובה, בנסיבות התיק

שלפניי הינה בשלילה.

 

מעיון בהסכם השני (ראה: נ/2) לא עולה כל חובה או התחייבות של המנוח להשיב לתובעת את

סכום הכסף שקיבל עבור מניותיו. ההפסד אותו ספגה התובעת של סכום זה, אינו אלא סיכון אותו

לוקח אדם אשר לוקח חלק בעסקה כלכלית. סכום זה שולם ע"י הנתבעת במסגרת הצטרפותה

לפרויקט השוק. התובעת לא הוכיחה כל מרמה או הונאה בנוגע לסכום זה. מעיון בהסכמים

הנזכרים לעיל, מתברר כי המנוח לא התחייב להשיב לתובעת את השקעתה במידה ומסיבה כל

שהיא פרויקט השוק ייכשל.

 

המנוח העביר לתובעת את התמורה עבור כספה בצורת מניות אותן רכשה, ועל כן משלא הוכחה

כל עילה המצדיקה דרישה להשבת הכספים מעיזבונו, דין התביעה להדחות גם ברכיב זה.

 

התוצאה

 

24.         אשר על כן מהנימוקים שפורטו, התביעה נדחית.

 

 

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000₪ בצירוף מע"מ.  הסכום ישא

ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום  ועד לתשלום בפועל.

 

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום,  כ' חשון תשע"א, 28 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.            


  powered by  
[Pixelit - בניית אתרים]
   |  
@ כל הזכויות שמורות אבני-הרצוג-אבידן את גורביץ' ושות'